גִּיגוֹ הראשון
(הגיונות)
פרק א׳. על האמת והשלום, וכיצד השלום מושג באמצעות האמת בלבד.
יש להציב את האמת באמצע, כדבר יפה. אל תשפוט אם מישהו נרתע ממנה, אלא רחם עליו. אך אתה, המבקש להגיע אל האמת — מדוע אתה דוחה אותה כשמוכיחים אותך על עוונותיך? ראה כמה סובלת האמת. אומרים לשיכור: שיכור אתה; וכן לזולל, לגאוותן ולפטפטן. וזו אמת. אך הם מיד משתגעים, ורודפים את האמת במטיפה ומכלים אותה. ראה כמה מכובד השקר. אומרים לרשעים שבבני אדם, עבדי כל עוון: אדונים טובים. הם נרגעים, שמחים ומעריצים את השקר באומר כך.
בלא מראה ובלא הדר, צלובה על הצלב — כך יש לסגוד לאמת.
ככל שברייה נעלה יותר ועוצמתית יותר, כך היא נכנעת ברצון רב יותר לאמת; ואדרבה, עוצמתה ונעלותה באות לה מפני שנכנעת לאמת.
הדברים הזמניים עוקצים אותך — מדוע אינך נמלט אל דברים אחרים, כלומר אל האמת?
הסיבה שהאמת מרה לנו מכל צרה היא שצרות בודדות תוקפות תענוג אחד או כמה תענוגות; אך האמת מאשימה את כולם בבת אחת.
אילו חוית את כל הצבעים וכל שאר מה שאפשר לחוות בעיניים, או חוית באמצעות שאר חושי הגוף, אילו סיפרת או שמעת את כל השמועות — מה התועלת? כך גם בכל הדברים הרבים שחוית או שמעת.
אי אפשר לך לשנוא איש אלא מתוך עוולתך שלך. שכן אף לרשעים לאחל טוב — זו מידת הקדושים. אין לאהוב אלא את האמת ואת השלום הנובע ממנה.
ישמח משרת האמת במה שהוא משרת ובמי שמשרתים לו. וכשאחר משרת לו את אותו הדבר, יקבלהו בהודיה, כדבר שהוא אוהב.
תהא האהבה סיבתך לומר אמת, כשם שהיא סיבה לרפא. ואם מישהו אינו מקבל אותה, או שאתה מרחם עליו, או שאינך אוהב אותו, או שאתה רואה מה שהוא מזלזל בו כדבר של מה בכך — כאילו חולה דחה תרופה מרפאת.
אחרי האמת בא שלום אין-סופי, משותף עם המלאכים; אחרי השקר באים עמל וצער, משותפים עם השטן. אין צורך להגן על האמת — אלא אתה הוא שזקוק לה.
האמת מרה ובלתי נעימה לסוגך עד מאוד, לא באשמתה אלא באשמתם — כשם שאור בהיר מר לעיניים חלשות. ראה אפוא שלא תעשנה מרה יותר בכך שאינך אומר אותה כראוי, כלומר באהבה. שכן כשם שרופא חסיד, הנותן לחולה שיקוי מרפא ומר, מורח דבש על שפת הכוס, כדי שהמתוק ייקח ברצון, והמרפא יישתה בנקל באותה לגימה — כך כל תפקידך הוא להועיל לזולת.
אם אתה אומר אמת לא מאהבת האמת אלא מתוך רצון לפגוע באחר, לא שכר אומר אמת תקבל אלא עונש מחרף.
ראה כמה ייסורים תסבול כשהאור האמיתי יגלה אותך לעצמך בשלמות — אם כבר מתייסר כל כך מי שאתה מראה לו משהו מרעותיו במילה אחת. שכן אז ייחשפו מזימות הלבבות.
אתה חוטא במידה שווה בין אם אתה מגנה אחר ובין אם אחר מגנה אותך; שכן בשני המקרים אתה או מקבל את האמת ברעה או מטיל אותה כרעה. לפיכך, מי שרוצה להלקות אותך — יאחז בחייך, כלומר באמת; באמצעותה יכה אותך ויייסרך.
האמת היא חיים וישועת עולם. חובתך אפוא לרחם על מי שהיא אינה מוצאת חן בעיניו. שכן באותה מידה הוא מת ואבוד. אך אתה, הסוטה מן הדרך, לא היית אומר לו אמת אלמלא חשבת שהיא מרה ובלתי נסבלת עבורו. שכן אתה מודד אחרים על פי עצמך. אך הדבר הגרוע ביותר הוא כשאתה, כדי לרצות בני אדם, אומר את האמת שהם אוהבים ומעריצים, כשם שהיית אומר שקרים או חנופות. לפיכך אין לומר אמת לא מפני שהיא מרגיזה ולא מפני שהיא מוצאת חן, אלא כדי שתועיל. יש לשתוק רק כדי שלא תזיק, כשם שאור מזיק לעיניים חלשות.
לחם, כלומר אמת, מחזק את לב האדם שלא יכנע לצורות הגוף.
אשרי מי שדעתו מתנועעת ומושפעת אך ורק מידיעת האמת ומאהבתה, וגופו מתנועע אך ורק על ידי דעתו עצמה. שכן כך גם הגוף מתנועע על ידי האמת בלבד. שהרי אם אין בדעת תנועה אלא של אמת, ואין בגוף תנועה אלא של הדעת, לא הייתה בגוף תנועה אלא של אמת, כלומר של אלוהים.
למען השלום אתה עושה הכול, ואליו הדרך עוברת רק דרך האמת — שהיא יריבתך בחיים אלה. לפיכך, או כפה את האמת לעצמך, או כפה את עצמך לאמת. שכן אין לך אפשרות אחרת.
הצרה מזהירה אותך לבקש שלום. אך אתה, בעיוורונך, מבקש את מה שכל עוד אתה אוהב ומבקש אותו, לעולם לא תוכל להגיע לשלום.
מדוע אתה חוטף לתוכך את מה שכל כך מרגיז אותך באחר, כלומר את הכעס? אתה כועס, אם כן, מפני שהוא כועס. אלא כעס על עצמך, מפני שאתה כועס. אילו הכעס באמת היה מרגיז אותך, לא היית מכניסו אלא בורח ממנו. וזה מושג אך ורק בשמירת השלום.
בריכה אינה מתפארת בשפע מימיה, שכן מן המעיין הם באים. כך שלומך. שכן תמיד דבר אחר הוא סיבת השלום. לפיכך שלומך חלש ומטעה באותה מידה שהדבר שממנו הוא נובע הוא משתנה. כמה חסר ערך הוא, אם כן, כשהוא נובע מנעימות פנים אנושיות!
כל אדם מבקש להיות בטוח. אך ביטחון זה נפחת ככל שניתן להפריעו יותר. וניתן להפריעו יותר ככל שהדברים שהוא אוהב מוכנים יותר להיות אחרת ממה שהוא רוצה. יאמר לך אפוא מישהו: אעשה לך רעה; אשלול ממך את שלומך. אחשוב או אדבר עליך רעה. ראה כמה אתה מוכן להיפגע ולהיות מוטרד.
אל יהיו הדברים הזמניים סיבת שלומך, שכן הוא יהיה חסר ערך ושביר כמותם. שלום כזה ישותף לך עם בהמות; יהא שלומך עם המלאכים, כלומר השלום הנובע מן האמת.
כל מה שאחזת ואהבת למען שלום ואושר — בזה בו, אלא אם כן ברצונך לאבד שלום ואושר כליל.
השלום הוא טובת הנפש שבה הוא שוכן. לפיכך יש לבקשו לשם עצמו, כטעם ערב. יהא כה גדול בך שאף את הרשעים לא תוציא מכללו.
"אַל־יִּרָא לְבַבְכֶם וְאַל־יֵחָת" (יוחנן י״ד, 27). זוהי השבת האמיתית. חוגג אותה מי שאינו מתפתה ואינו נכפה; לזה יש את עצמו ברשותו; זה יכול לתת צדקה מעצמו, כך שכפי שאחר יראה לנכון, יהיה כועס או מתפייס.
אהבת שלום זמני מולידה בהכרח אי-מנוחת הנפש. לפיכך, מי שיש לו שלום זה ואוהבו — בהכרח חסר שלום.
אם אינך מקנא בעושי הרע לך, יהיה לך שלום עמהם.
כשם שבדמיון ובשלום הכול מתקיים, כך באי-דמיון ובמחלוקת הכול כלה.
פרק ב׳. על אי-הנחת המועילה מן העצמי, ועל ההתוודות הענווה על החטא.
ראשית השיבה אל האמת היא שהאדם ימאס בעצמו בשקר. לפני התיקון באה התוכחה. שכן אין חפץ לשנות את מה שאינו מעורר מורת רוח. מכיוון שאתה תמיד זקוק לשינוי, אתה תמיד זקוק למאוס בעצמך.
בכל הדאגה שאתה נוהג לישועתך, אין חובה או תרופה מועילה לך יותר מלגנות את עצמך ולבוז לעצמך. לפיכך, כל העושה כן — עוזר לך הוא. שכן הוא עושה את מה שאתה עשית, או שהיה עליך לעשות, כדי להיוושע.
אתה מוצא חן בעיני עצמך מפני שאינך מבין שאין בך טוב מעצמך. מעצמך אין לך אלא רע. לפיכך אינך חב תודה לעצמך. כל רע בא לך מעצמך. לפיכך אתה חב עונשים כבדים כגמול.
הדרך אל אלוהים קלה, שכן הולכים בה מתוך הקלת משא; היא הייתה קשה אילו הלכו בה מתוך הכבדתו. לפיכך הקל מעל עצמך עד כדי כך שתניח את הכול ותכפור בעצמך.
מי שיודע את עצמו כחסר ערך — מקבל גינויים בשלווה ובענווה, כאילו היו פסקי דינו שלו. אך שבחים הוא דוחה, שאינם פסקי דינו.
כשמישהו מדבר עליך רעה, אם אין הדבר כן — הוא מזיק לעצמו, לא לך, כשם שאם יקרא לזהב זבל, מה נפגע הזהב? אם מה שנאמר עליך רע הוא אמת — אתה לומד ממה להישמר. אך האומר דבר טוב מועיל לא למי שהוא משבח אלא לעצמו. וכשאומרים לך דבר טוב על עצמך — למה מספרים לך שמועות שאתה יודע טוב יותר? רק גנה את עצמך.
ינוס כל אחד מעוונותיו שלו; שכן עוונות הזולת לא יזיקוהו. לבושך ועטרתך הם שקר מתמיד, שכן הם מסמנים את מה שחסר.
כשמישהו מצטער שביצע גנבה, בשל החרפה שנולדה ממנה — אינו מתחרט על הגנבה אלא מצטער שנקלע לחרפה. אינו חרד מן החטא ואינו רואה בו רע, אלא מן העונש. אך לצדיקים, לחטוא ולהיענש אינם דברים שונים. הם רואים בחטא עצמו את העונש האכזרי ביותר, ולפיכך סוברים שאין עוון שיכול לעבור ללא עונש, משום שעוולת החטא היא עצמה עונש גדול, ואין דבר גרוע ממנה שאפשר להטיל על אדם. ומשום כך הם פוסקים שיש להיזהר ממנה ולברוח ממנה מעל כל הרעות, אף אם שום רע אחר לא היה נובע ממנה.
אם יש לך לשנוא מישהו, אל תשנא איש כמוך. שכן איש לא הזיק לך כמוך.
אם אין דבר משתפר אלא אם הוכח תחילה, הרי שמי שאינו רוצה להיות מוכח אינו רוצה להשתפר. שכן כתוב: "שׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי י״ב, 1); "וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב" (משלי ט״ו, 32).
על הווידוי.
לא הייתה יכולה להיות למוכס כל דרך שיבה אל הישועה, אלמלא הודה בענווה במה שהפרוש הטיח בפניו בגאווה.
בזאת לבדה אתה צדיק: אם תכיר ותאמר שאתה ראוי להידון על חטאיך. אם תקרא לעצמך צדיק, שקרן אתה, ואתה נידון על ידי האדון שהוא אמת, כמנוגד לו. קרא לעצמך חוטא, כדי שתהיה דובר אמת ותסכים עם האדון שהוא אמת, ותשוחרר.
של הגדולים הוא להתפלל בעד המתוודים שיסלחו להם; אך של הגדולים עוד יותר הוא להתחנן ברחמים אף בעד מי שטרם מכירים באשמתם שיכירו בה, ובעד מי שאינם מתוודים בין מפני שהם מתביישים ובין מפני שהם אוהבים את אשמתם, שיתוודו.
כל נפש שכלית המבקשת לנקום לעצמה מטילה על הזולת את מה שהיא עצמה חוששת ממנו, מתעבת אותו ורואה בו רע. אך אין דבר שהיא חוטפת בחשק רב יותר לנקמתה כמו האמת, ואין רע שהיא מטילה ברוח עזה יותר. לפיכך אין דבר שהיא מתעבת יותר מלשמוע את האמת על עצמה. שהרי מה שהיריב אומר על האחר הוא כזה שאם מי שנאמר לו מכיר בו בענווה, יזכה לישועת עולם. שכן הקורא לנואף נואף — אומר לו כרע את מה שהנואף עצמו חייב להודות בו מרצון למען ישועתו. לפיכך יקבל זאת ברצון, ולא ישים לב לכוונה שבה נאמר הדבר, אלא למה שנאמר לו.
מי שאוהב באמת לא להיראות אלא להיות דובר אמת, וירא באמת לא להיראות אלא להיות שקרן — מיד כשנוכח שדיבר שקר, סותר את עצמו, ושום חרפות או הפסדים אינם מניאים אותו מכך. שכן דובר האמת מעדיף למות מאשר לחיות כשקרן — אם אכן השקרן חי, שהרי כתוב: "פִּי שְׁקָרִים יָמִית נָפֶשׁ" (חכמת שלמה א׳, 11).
מה שאתה מבקש להסתיר, כלומר חטאך — גנה אותו ולא יהיה עוד מה שעליך להסתיר. שכן אתה יכול למחוק אותו, אך אינך יכול להסתירו. שכן אין דבר מכוסה שלא יתגלה, ולא נסתר שלא ייוודע. מדוע אפוא אתה מעדיף להסתיר את המחלה מאשר לרפאה? כשם שאתה מראה ברצון את מחלות גופך לאחרים כדי שירחמו, ואם אינם מאמינים אתה רואה עצמך אומלל והכאב גדל, ואף כועס — כך עשה גם במחלות נפשך.
פרק ג׳. על התענוגות והנאות השפלות של חמשת החושים.
התבונן בשתי חוויות: של קליטה ושל פליטה. איזו מהן מאשרת אותך יותר — מה שאתה חווה באחת, או מה שאתה חווה באחרת? הראשונה מעמיסה דברים חסרי תועלת, השנייה מקילה. התבונן מה מועילה כל אחת מהן. זה פירוש הדבר לבלוע הכול בניסיון. לא נותרה עוד תקווה. כך בכל דברי החושים. ראה אפוא איזה אושר הביאו לך כל הדברים מסוג זה, בין בתקווה ובין במציאות, וחשוב כך על העתיד. חשוב, אומר אני, על הצלחות העבר, ובהתאם שפוט את העתיד. כל מה שאתה מקווה לו — עתיד לכלות. ואתה — מה אז? אהב וקווה לדבר שאינו חולף.
אתה מבקש לצבוע בצבעים עצים שאש תכלם, כשאתה רוצה שמה שאתה כלה יהיה נאה, בין מאכלים ובין בגדים. ללבוש אתה זקוק נגד הקור, לא לצבע זה או אחר; כך למזון נגד הרעב, לא לטעם זה או אחר.
תענוג בהמי בא מחושי הבשר; תענוג שטני — מכל גאווה, קנאה ומרמה; תענוג פילוסופי — מידיעת הבריאה; תענוג מלאכי — מידיעת אלוהים ומאהבתו.
בין התענוגות החולפים, אלה שמענגים יותר הם גם קטלניים יותר.
אותה שטות או גרועה ממנה היא לרדוף אחר מין הדברים שאתה עצמך עשית, ולהטות את הנפש אל דברים שאתה הורס, כלומר אל טעמים ושאר דברים מוחשיים.
"מֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם" — כלומר, חולץ נפשות קדושות מטעמים, מריחות ומנגיעות בשר, הוא מקבצן אל תוכו.
כך מנסים בני אדם ליצור תענוג אמיתי או אושר, כאילו אינו קיים או כאילו ניתן ליצרו, כשהוא לבדו קיים באמת, אך בשום אופן אי אפשר ליצרו. לנסות דבר זה הוא ליצור לעצמו אל ואושר, ולשער שאין אושר ושאין אלוהים.
ראה אילו כל בני האדם, בעזבם כל שאר הדברים שהם עוסקים בהם, היו מתמסרים כולם לצבע אחד או לטעם אחד — כמה אומללים, מכוערים ושוטים היו. כך הם גם עתה, כשהם עוסקים בכל כך הרבה ובכל כך מגוונות תכונות דברים. שכן בריות רבות, או כל הבריות יחד, אינן אלוהינו או ישועתנו יותר מכל אחת מהן בנפרד.
כשאנו שמחים באותם דברים שבהמות שמחות בהם — כלומר בזימה ככלבים, בזלילה כחזירים, וכן הלאה — נפשנו נעשית דומה לנפשותיהן, ואיננו חרדים. ואולם אני הייתי מעדיף שיהיה לי גוף של כלב מאשר נפש של כלב. ובכל זאת, אילו גופנו היה עובר לדמיון כה רב לגוף כלב כפי שנפשנו עוברת לדמיון נפש כלב מתוך זימה — מי היה סובל אותנו? מי לא היה נחרד? טוב ונסבל יותר היה שגופנו ישתנה לבהמה בעוד הנפש נשארת בכבודה, כלומר בצלם אלוהים, מאשר שהנפש תיעשה בהמית בעוד הגוף נשאר אנושי. ושינוי זה נורא יותר וראוי יותר לקינה ככל שהנפש נעלה מן הגוף. על כן אומר דָּוִד: "אַל־תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין" (תהלים ל״א, 9; ל״ב בנוסח המסורה). שכן אין לחשוב שהדבר נאמר על דמיון גופני, פן יהיה הדבר מגוחך.
להכין דבר, כגון מאכל או משקה, אך ורק כדי שיענג יותר — הוא לשתף פעולה עם השטן להשמדתנו, ולהשחיז חרב כדי שתחדור ביתר קלות ועומק אל קרבנו. שכן ככל שאנו מתענגים יותר בדברים אלה, כך אנו נפצעים ביתר חומרה ועומק.
פרק ד׳. על הפחדים, הצרות והייסורים ההבליים של בני העולם הזה, הבאים עליהם מתאוות הדברים הכלים ומאהבתם.
האדם מסתבך ברצון באהבת הגופות וההבל, אך — ירצה או לא ירצה — הוא מתייסר בפחד ובצער על אובדנם, בין כשנלקחים ממנו הגופות עצמם, בין כשהוא עצמו מוכח. שכן אהבת הדברים הכלים היא כמעיין של פחדים חסרי תועלת, צרות וכל דאגה. לפיכך האדון מציל את העני מיד החזק בכך שמתיר אותו מכבלי האהבה הזמנית. שכן מי שאינו אוהב דבר כלה — אין בו מקום שבו יפגע בו חזק כלשהו, והוא בלתי פגיע כליל, מפני שהוא אוהב רק דברים בלתי פגיעים כראוי.
אילו מישהו גזז את כל שערות ראשך, לא היה פוגע בך אלא כשנגע באלה שעדיין מחוברות לקרקפת. כך אין דבר פוגע בך אלא אם מישהו נוגע בדברים שנטעו שורשיהם בך באמצעות התאווה. ככל שאלה רבים יותר ואהובים יותר, כך ירבו הצרות ויעצמו.
או כבה את התאווה כליל, או הכן עצמך להיות מוטרד — כלומר לפחוד ולהצטער על מה שלא ראוי.
נפש האדם מתייסרת בתוכה כל עוד היא יכולה להתייסר, כלומר כל עוד היא אוהבת דבר כלשהו זולת אלוהים. שכן את אלוהים אי אפשר לאבד בעל כורחה. לעזוב אותו אפשר, אך לא לאבדו. שכן אין אדם ניזוק אלא מעצמו.
מכמה אהבות לדברים — דברים שהיו כלים בשבילך או שאתה היית כלה בשבילם — שיחרר אותך האדון, מכך הרבה פחדים, צרות ומכאובי עצב פטר אותך.
בעוד דמויות הגופות וצורותיהם, שבדבקותן בך אתה מתלכלך, כלות (כהברות בזמניהן, כשאלוהים מנגן את הניגון) — אתה מתייסר. שכן החלודה שגדלה נגררת ומוסרת.
אין דבר מייגע עבורך יותר מלא להתייגע, כלומר לבוז לכל מה שממנו נולדים יגיעות, דהיינו כל הדברים המשתנים.
ראה כמה המון בני גילך עמלו למען העולם, ולא רק שלא השיגו אותו, אלא אף איבדו את עצמם על הדרך. אך אתה, אם תשקוד, תרכוש ללא כל השוואה יותר ממה שכולם עמלים או עמלו למענו.
הטירוף הנבער של הנפש — הוא עצמו האומללות. וזה כמעט תמיד בך, כשאלוהים משחית את סיבות מותך — כלומר את הדברים שדבקת בהם ברעה — כדי שבעזיבתם תחיה.
אתה אוהב את השפחה בבושת, כלומר את הבריאה; לפיכך אתה כה מתייסר כשאדונה, כלומר אלוהיך, עושה בה כרצונו הטוב.
דבקת בהברה אחת משיר גדול; לפיכך אתה מוטרד כשהזמר החכם ביותר ממשיך בשירתו. שכן נלקחת ממך ההברה שאותה לבדה אהבת, ואחרות באות אחריה בסדרן. שהרי אינו שר לך לבדך, ולא לפי רצונך, אלא לפי רצונו. וההברות הבאות נוגדות אותך רק מפני שהן דוחקות את זו שאהבת ברעה.
מה שהברה היא בשיר, כל דבר תופס במקום או בזמן במהלך העולם. לפיכך תתייסר, מפני שדבקת בדברים נחותים, והם חולפים בסדרם כהברות בשיר.
כל הדברים הנקראים צרות אינם צרות אלא לרשעים, כלומר לאוהבי הבריאה במקום הבורא.
אילו פלוני או אלמוני עמל למען אלוהים כפי שהוא עמל למען העולם, יום הולדתו היה נחוג כיום קדוש.
כשם שמן הקרח בא הקור, כך מאהבת הדברים הזמניים פחד חסר תועלת פולש אל הנפש, ויתר האומללויות עמו. הסר מעליך כל מה שהוא סיבה לפחד, כשם שהיית מסיר את סיבות הקור. הסר, אני אומר, לא ממקום אלא מן הנפש. שכן אין לפחוד אלא ממה שאפשר וראוי להימנע ממנו, כלומר מן החטא. וכל שראוי להימנע ממנו אפשר גם להימנע ממנו, בעזרת אלוהים — כלומר מן העוולה.
ראה כמה אתה נתון בידי בני אדם להיות מוטרד ומיוסר. כשם שקל להם לגנות אותך במילים, או במחשבה ובדעה, כך קל להם להטרידך. מה אפוא? אם אינך מוצא חן בעיניהם, אתה מוטרד. אם כן, אתה נתון בידיהם. בין שמישהו עושה זאת ובין שלא — אתה חשוף מנטיית ליבך. אם אינך מוצא חן בעיניהם בטוב, הדבר מזיק להם, לא לך. השתדל אפוא לשנות את ליבם, לא את טובך. אם אינך מוצא חן בעיניהם ברע, אי-מציאת החן עצמה אינה מזיקה לך, ואדרבה מועילה לך, אלא הרע שלך הוא המזיק.
הקדושים אומרים לאלוהים: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם" (תהלים מ״ג, 22; מ״ד בנוסח המסורה); אתה אומר לכל דבר של מה בכך: למענכם אני מוטרד כל היום.
רסן עצמך וכנס עצמך מכל צד, פן מערבולת הדברים המשתנים תמצאך ביניהם, ותתייסר.
כל ייסור שאתה סובל, בין מפחד, בין מכעס, בין משנאה, בין מכל מין של צער — ייחס אותו לעצמך בלבד, כלומר לתאוותך, לבורותך או לעצלותך. ואם מישהו מבקש להזיק לך — ייחס זאת לתאוותו. פצעך וכאבך הם אות לחטאך — כלומר שאהבת דבר פגיע, בעזבך את אלוהים.
כשהמחזות שאתה אוהב ניזוקים, אתה מצטער. האשם בכך את עצמך ואת טעותך, מפני שדבקת בדברים הניתנים לפגיעה. שכן האדם רגיל כל כך להטיל כל רע על דבר אחר, עד שאם נתקל באבן או נכווה באש, מעז הוא להאשים ולקלל את יצירי אלוהים עצמם — אשר אילו לא עשו כן, היו נגנים בצדק כחלשים וכמתים, ולא שיקונן האדם על אומללות חולשתו שלו.
אף שהמינקת יודעת שהתינוק ישמח בקבלו דרור, היא חוששת מאוד שלא יקבלנו, וכל שכן ככל שהיא סוברת שישמח ממנו יותר. אכן, כל בני האדם רוצים שהם ומי שהם אוהבים ישמחו. מדוע אפוא המינקת לא רק שאינה מאחלת זאת לתינוק, אלא אף נזהרת שלא יהיה לו זאת כאילו רע גדול הוא? ודאי שהיא רוצה בשמחתו. מדוע אפוא היא שוללת את מה שממנו, כידוע לה, ישמח? מדוע, אם לא מפני שהיא צופה את הצער העתיד לבוא, שסיבתו — כידוע לה — היא שמחה זו עצמה? שכן היא יודעת בבירור שהצער שאחר כך יפקוד את נפש התינוק יהיה כבד יותר ככל שהשמחה שקדמה לו הייתה עזה יותר, ומודדת את גודל הצער העתידי על פי גודל השמחה הנוכחית. ובמעשה זה, מה מציעה אישה זו לעשות אם לא לגנות את כל אותן שמחות שקינות באות בעקבותיהן, כמגפה ורעל שיש להימנע מהם? ואין להתחשב במתיקות שבהן בהווה כשהן כאן, אלא במרירות שהן מולידות בנו כשהן חולפות. כאלה הם כל התענוגות הזמניים. מדוע אפוא לא אמנע באותה זהירות מראש מלרכוש כרם, אחו, בית מרווח, שדה; מדוע לא מזהב וכסף, מדוע לא מדעות בני אדם ומשבחיהם, ושאר דברים כאלה? הוי, מי ייתן לתינוק הזקן ובכל זאת הנבער — כלומר לכל המין האנושי הפרוש על פני תבל — מינקת גדולה כלשהי, חכמה ביותר, שבדאגה ובדאגנות כזו תשלול ממנו, או תשיבו מן השמחות שהן זרעי צרות עתידיות? אך מניין כל האנחות והדמעות בכל העולם, אם לא מפני שמינקת חסודה ועוצמתית זו אינה חדלה לעולם, בין בעצמה ובין בדרך אחרת, לשלול מן המין האנושי, או שלא לתת, את סיבות הצער — כלומר את הדברים הזמניים — כמי ששוללת דרור מתינוק.
פרק ה׳. על התאווה, האהבה וההתפארות בדברים ארציים וזמניים, וכיצד על ידם האומללות האמיתית אינה מוסרת אלא גדלה.
בשני אופנים, כאשר שני דברים שווים, יכול האחד להיעשות גדול מן השני: או בגידול עצמי שלו, או בהמעטת חברו. באופן האחרון הזה כל שרי העולם הזה ושליטיו או שמחים או שואפים להיות גדולים מכל האחרים — דהיינו, בהשפלת האחרים ובמיעוטם, לא בהתרוממות עצמם או בגידול גופם או רוחם. שכן לא גופם ולא נפשם משתפרים כלל; אלא שנדמה להם שהתקדמו וגדלו מפני שאחרים נכשלו והתמעטו. ואילו הכול היה מתמעט עד כדי חזרה לאפס, במה היו גופך או נשמתך גדלים מכך?
כשם שהמבקש לעשות לבנים מכין חצר שבה יניח אותן בינתיים — לא להישאר שם, אלא להעבירן למקום אחר לאחר שייבשו; וכך אותה חצר אינה מוכנה ללבנים מסוימות, אלא לכולן בשווה, לכל אלו שעתידות להיעשות — כך עשה אלוהים את מקום מושב בני האדם הזה ליצירת בני אדם ולהעברתם למקום אחר כאשר ייתם זמנם. וכשם שהיוצר מסיר חלק כדי שאלו שנעשו לאחרונה יתפסו את מקומם, כך אלוהים במוות, כבהסרת הקודמים, מכין מקום לבאים אחריהם. לפיכך שוטה ומשוגע הוא הנדבק בחצר באהבת לבו, ואינו מהרהר תמיד בדאגה לאן עתיד הוא להיות מועבר. ואין ראוי שייראה ללבנים עוול או אכזריות כאשר הן מועברות, שכן בכוונה זו הונחו שם. ולא ייראה כן אלא למי שאינו שוקל שבהכרח עתיד הוא להיות מועבר, ומי שבתאוותו המשוגעת תובע לעצמו כשלו את המשותף שאינו שייך לאיש, אלא מיועד באורח שווה לשוכנים עתידיים שאין להם מספר. ראה באותו עניין עצמו שגעון אחר שאינו קטן ממנו. שכן אף שלבנים אלו כמעט כולן באותו גודל, בקושי אחת מהן מסתפקת במרחב של לבנה אחת בלבד; אלא, לאחר שהשליכה או ניפצה כמה לבנים שיכלה, כל אחת תובעת לעצמה בלבד את מקומן של רבות.
מה דעתך על מי שמקדיש את כל תשומת לבו וזמנו לתמיכת בית שאי אפשר כלל לתומכו בחומרים הנתונים — חומרים שבהם אין אפשר לתמוך דבר כלל — ואם היה אפשר, התמיכות עצמן זקוקות לאותו מספר של תמיכות אחרות כמו הבית שאותו אמורות הן לתמוך; ותמיכות אלו זקוקות לאותו מספר שוב, וכך עד אין סוף? חיים אלו הם הבית; אתה הוא התומך; התמיכות הן הדברים הזמניים, שאינם עומדים לעולם באותו מצב, ואינם יכולים לתמוך ולא להיתמך כלל.
המבקש חיים ארוכים מבקש ניסיון ארוך. שכן חיי אנוש על הארץ הם ניסיון (איוב ז, א).
מה שאלוהים לא אהב בידידיו ובקרוביו — כלומר, כוח, אצילות, עושר, כבוד — אל תאהב בשלך.
מלכודות אתה אוכל, מלכודות אתה שותה, מלכודות אתה לובש, על מלכודות אתה ישן; הכול מלכודת.
גולה אתה באהבה, בהנאה, ברגש — לא במקום. גולה אתה בארץ הכיליון, התשוקות, החושך, הבערות, האהבות הרעות והשנאות.
ככל שאתה אוהב את עצמך — כלומר, את חיים זמניים אלו — כך בהכרח עליך לאהב באותה מידה את הדברים החולפים, שכן אינך יכול להתקיים בלעדיהם. ולהפך, ככל שאתה בז לחיים אלו ולמזונם.
כבד עליך שאיבדת זה או זה. אל תבקש אפוא לאבד. שכן כל האוהב ורוכש דברים שאין אפשר להחזיק בהם — מבקש הוא לאבד.
כל האומללות נעוצה בכך. כל אדם אוהב דבר מסוים בעיקר, שבו תשומת לבו קבועה תמיד. ואתה — מה? הנה כולם, כאילו מצאו אוצר, כל אחד אוחז בחלקים בודדים של העולם ונותן להם את דעתו, או שהוא קרוע בין כמה, ככלב המוצב בין שני נתחי בשר, שאינו יודע לאיזה מהם לגשת תחילה, מפחד לאבד את השני.
אם הדברים שאתה בוטח בהם או מתענג עליהם היו עושים לעצמם את מה שהם עושים — היית לועג להם כטיפשים, או יותר נכון מתאבל עליהם כאבודים. ואם כולם משוגעים כך, האם אי פעם טוב לך להשתגע? אם אתה סובל את עצמך כל כך מטונף, מדוע לא כל אדם אחר? כמספר הפגעים שהדברים שאתה אוהב נתונים להם, כך מספר הפגעים שנפשך נתונה להם אף היא.
האוהב מה שאין ראוי לאוהבו — אומלל הוא וטיפש, אף אם לא הוא ולא הדבר יאבדו לעולם. שכן האם עובד האלילים אומלל רק מפני שמה שהוא עובד עתיד לכלות? אם כן, לא היה אומלל אילו לא היה כלה? בוודאי, אף בעוד אלילו קיים, העובד הוא אומלל ביותר, אף שגופו שלם והוא מלא טובות זמניות.
הצרות אינן עושות אותך אומלל; הן מראות ומלמדות שכבר היית כזה. ואילו ההצלחות מסמאות את הנפש, מכסות ומגדילות את האומללות, לא מסירות אותה.
ראה כיצד הנפש נלכדת בדברים גשמיים, ומשנלכדה היא מעונה — כמו למשל אצל ילד. שכן היא נלכדת במראה דרור, ומשקיבלה אותו, היא נתונה לאותם פגעים שהדרור עצמו נתון להם. אך עד כמה היא בטוחה לפני שנלכדת בדברים כאלו? שכן הדברים שנעימים לה אוחזים בה, למען תיענש בצרות.
בקבלנו ספינה, נישאנו ברוחות לשמוח או להתעצב בחילופי הצורות שפגשו בנו.
כיצד לא יתפאר אדם ולא יתגאה בכוחו או ביופיו, כאשר הוא מתפאר אפילו בחולשתו ובכיעורו? שכן הוא מתפאר אם רוכב על סוס, או אם כיעורו מכוסה ביופי בגדים — בעוד שנראה שיותר היה יכול להתפאר אילו הוא עצמו נשא את הסוס בכוחו, או לפחות לא היה זקוק לו, ואילו הוא עצמו קישט את בגדיו בזוהרו, או לפחות לא היה זקוק לקישוטם. שכן דברים אלו וכיוצא בהם מעידים על מחסורו וכיעורו.
כמה ברצון היה אדם מפגין את יופיו שלו אילו היה לו, שכן כל כך ברצון הוא מפגין יופי של אחרים — כלומר בבגדים, בין מפרוות בין מכל סוג אחר!
אין להצטער פחות על השמח בהשגת דברים זמניים מאשר על המצטער באובדנם. שכן שניהם לוקים בקדחת, כלומר באהבת העולם.
פרק ו׳. על התשוקה חסרת-התועלת והשפלה לשבח, לכבוד ולחנופה.
אילו ידעת היטב את טיבה ועוצמתה של דעת בני האדם או חנופתם, לא היית טורח למענם אפילו מעט, ולא שמח ולא מצטער. שכן אין הם מועילים דבר למי שניתנים לו — כשם שצבעים ושאר צורות, גופים, או הדברים שהם שוכנים בהם, מכערים אותם, ואינם מועילים ואינם מזיקים לדברים עצמם. שכן מה הועיל לשמש או לירח שהעובדי כוכבים חשבום לאלים? או מה מזיק להם שאתה מכיר בהם כברואים? ואילו חשבת אותם לגללים, מה היה מזיק להם? לפיכך, כשם שאתה חוקר את טיבו ועוצמתו של עשב זה או עץ זה, כך חקור את אלו. בעזרת אלוהים תוכל לעשות זאת בקלות, ולפי דעות אלו ומחמאות אלו תמדוד את כל השאר.
בזאת אתה מכיר מה מגיע לאלוהים לבדו: שכאשר מוענקים לכל דבר שהוא, אינם מועילים — כגון ידיעה, אהבה לטובת חסד, יראה, יראת כבוד, התפעלות, וכיוצא בהם. שכן עצם העובדה שאינם מועילים למי שמוענקים לו מוכיחה שהם מגיעים לו לבדו שאינו זקוק לדבר. שכן אילו היה מועיל להיות מהולל או מוכר או מושא להתפעלות, מי לא היה שוכר מדי יום פועלים שיגלו לו אלו ללא הרף, כדי שיוכל להתקדם בלי הפסק? איזו אם לא הייתה מעניקה זאת לילדיה ללא מנוח? מי לא היה קורא לבגדיו, לאחוזותיו, לבהמותיו ולעצמו "טוב" יומם ולילה, כדי להשביח אותם בשבחם?
לפיכך דברים אלו אינם מועילים דבר למי שמוענקים לו. אך המגלה אותם נעשה או גרוע יותר או טוב יותר בהגלותו. אם הוא אוהב, מתפעל או ירא ממה שראוי — נעשה טוב יותר; אם ממה שאינו ראוי, ודאי נעשה גרוע יותר. וכן בשאר העניינים. כמה חנון אפוא הוא האדון, שאינו דורש מאתנו דבר לתועלתו שלו, ורואה עצמו משרת מאוד על ידינו אם תמיד נעשה את המועיל לנו עצמנו.
כשם שאתה שוקל את טבעם של שורשים, עשבים ושאר דברים, כך שקול את טבעם של דעה, חנופה, שבח וגנאי.
אהבתו של כל אדם ואדם שייכת לכולם. שכן כל אחד חייב לאהוב את כולם. לפיכך, המבקש שאהבה זו תוענק לו במיוחד — שודד הוא, ובכך נעשה אשם כלפי כולם.
הנה, מעורב בגוף זה, אומלל מספיק היית, שכן היית נתון לכל שחיתויותיו עד לעקיצת פרעוש או שחין. אך לא הספיק לך. עירבת את עצמך בדברים אחרים כאילו היו גופים — בדעת בני אדם, בהתפעלות, באהבה, בכבוד, ביראה ובכיוצא בהם — וכשם שאתה סובל מפגיעה בגוף, כך מפגיעה באלו אתה סובל כאב. אתה עצמך הגשת את העצים שבהם אתה נשרף. שכן כבודך נפגע כאשר אתה מבוזה; וכן בשאר. חשוב כך גם על צורות הגופים.
באותו חטא שבו פלוני ביזה אותך, באותו חטא עצמו הצטערת כאדם ירא על שבוזית — כלומר, גאווה. ובאותו חטא שבו לקח ממך, באותו חטא עצמו הצטערת על שנלקח — כלומר, אהבת הדברים הכלים.
אלמלא תבוז לכל מה שבני אדם יכולים לעשות בין בהתנגדות ובין בסיוע, לא תוכל לבוז לרגשותיהם, כלומר לשנאותיהם ואהבותיהם; ולפיכך, גם לא לדעותיהם הטובות או הרעות.
ראה כיצד אתה מוכר את אהבתך ושאר רגשות נפשך בפרוטות, כיין בפונדק. שוב, שים לב כיצד אתה קונה את דעות בני אדם ואהבותיהם ושאר רגשותיהם או תנועות נפשם בפרוטות, כיין בפונדק.
האיש הזה נתן את כל רכושו תמורת שבחים; הלז — תמורת הנאת הבטן והגרון. מי מהם עשה גרוע יותר? זאת אינני יודע, אך יודע אני שהאחד הונע בהנאה של חזיר, והשני בהנאה של שטן.
האם אתה מבקש שבני אדם יאהבוך? בוודאי, כדי שיסייעו לי — כלומר, יסייעו לחיים אלו שלי. אפוא, מפני שאתה חש את עצמך חלש, ומוכן לכרוע תחת אלימותם. כאילו היית אומר: אם בני אדם ירצו, אמות; אם ירצו, אחיה. וזה שקר. שכן בהכרח תמות, בין ירצו ובין לא ירצו. שכן מה תעשה כדי שלא תמות? לפיכך אתה חפץ שבני אדם יחשבו עליך דברים גדולים או טובים, כדי שיאהבוך או ייראו ממך. ויאהבוך או ייראו ממך כדי שיועילו לך, או לפחות לא יזיקו לך. מנגד, אתה ירא או מתעב שבני אדם יחשבו עליך דברים שפלים או רעים, פן ישנאוך או יבזוך, או יזיקו לך, או לפחות לא יועילו לך. אך זאת בשל החולשה שהשגת בסורך מאלוהים ובהידבקך והישענך על דברים בלתי יציבים וחלשים. שכן אילולא חשת בשפלותם ובחולשתם, לא היית ירא להם ומצטער. אך אתה ירא להם ומצטער, כלומר כאשר הם כלים או נלקחים. אם כן אתה מכיר בשפלותם ובחולשתם. לפיכך אין בידך שום תירוץ כלל לאהוב אותם או להישען עליהם. ובכל זאת, מפליא באמת לחוש בחולשתו של דבר ובכל זאת להישען עליו, לדעת את שפלותו ובכל זאת לאהוב אותו או להתפעל ממנו. לפיכך, כאשר אתה מצטער או ירא בשל כך, אתה מוכיח ששני דברים קיימים בך שאינם נראים כיכולים להתקיים יחד — כלומר, שאתה גם יודע וחש בחולשתם ובשפלותם, וגם אוהב ונשען עליהם. שכן אלמלא אחד משני אלו היה בך — כלומר, אם לא היית אוהבם או לא היית יודע את שפלותם — לא היית מצטער עליהם באובדנם בשום אופן.
פרק ז׳. על השבח האמיתי של הצדיקים וגנות הרשעים, ומי ראוי או אינו ראוי לשבח.
היה אדם כזה שראוי לשבחו; שכן אין משבחים כראוי אלא את הטוב, ואין טוב מי שנכסף לשבח; לפיכך אינו משובח. כאשר אתה מחניף למשבחך, כבר אינך מחניף למשבחך שלך; שכן כבר אין אתה המשובח, באשר כל כך שווא אתה.
כשנאמר "כמה טוב, כמה צדיק" — מי שכך הוא הוא המשובח, לא אתה שאינך כזה; ואף יותר מכך, אתה מגונה לא מעט, באשר כל כך רע וכל כך בלתי צודק אתה. שכן שבח הצדיק הוא גנות הרשע. לפיכך הוא גנותך, כרשע. כאשר אתה מוחא כף למשבח הצדיק, אתה מוחא כף למגנך האמיתי ביותר, מפני שרשע אתה. שכן אינו צדיק החושב עצמו צדיק — ואפילו לא תינוק בן יומו.
השמח בשבחים מאבד שבחים. אם אתה אוהב שבח, אל תבקש להיות משובח — כלומר, אם ברצונך להיות משובח, אל תרצה להיות משובח. שכן מי שרוצה להיות משובח אינו יכול להיות משובח באמת. משובח הוא זה שמעשיו הטובים מפורסמים. אך המבקש להיות משובח, לא רק ריק מכל טוב, אלא מלא גם ברע גדול ושטני, כלומר גאווה גדולה. לפיכך אינו משובח. הצדיק לעומת זאת משובח תמיד; אין כל אפשרות לגנותו. שכן גנאי הוא אי-הסכמה לרע; ומה שאין לצדיק אין אפשר להטיח בו, ולפיכך אין אפשר לגנותו. ובאופן כללי, כל שבח של צדיקים הוא גנאי של רשעים, וכל גנאי של רשעים הוא שבח אמיתי של צדיקים. אך כאשר אדם משובח על דבר טוב, הדבר מועיל לא למשובח אלא למשבח.
משבחך מישהו על קדושתך — הוא שואף כלפי מעלה. שכן מה שנעים לו הוא מעבר לך, כלומר הקדושה. אך אם אתה אוהב אותו לא כמי שנעימה לו הקדושה, הרי אתה שואף כלפי מטה.
המצטער או הכועס על אובדן דבר זמני כלשהו מוכיח בכך עצמו שראוי היה שיאבד אותו. כמו כן, הכועס או המצטער על קבלת עלבון מוכיח שראוי היה לכך. שכן באותה מידה שרצה להיות משובח — באותה מידה לא רצה להיות מעולב.
הצטערת על שבוזית או נחשבת לדבר קל; בכך עצמו אתה מוכיח שראוי היית להיות מבוזה ונחשב לדבר קל, ושלפיכך נעשה הדבר בצדק. שכן אלמלא ראוי היית להיות מבוזה ונחשב לדבר קל, לעולם לא היית ירא או מצטער על ביזיון או התעלמות. שכן בכך עצמו לבדו, או בעיקר, ראוי אתה להיות מבוזה ונחשב לדבר קל — שאתה ירא מכך או מצטער על כך. בקיצור, אין מי שירא להיחשב חסר ערך או להיות מבוזה אלא אם כן חסר ערך הוא וראוי לביזיון.
פרק ח׳. על המבקשים שיאהבו אותם וישתוממו עליהם, וכיצד בתשוקה זו נעשה האדם דומה לשטן ועושה את עצמו לאליל לזולתו.
רק מי שמכוון עצמו באמת אל אלוהים ברגש של יראה, אהבה, כבוד, יראת כבוד והתפעלות — הוא לבדו עובד את אלוהים באמת. שכן זו לבדה היא העבודה האמיתית והשלמה. לפיכך, כל המעניק זאת לדבר כלשהו חוץ מאלוהים הוא עובד אלילים אמיתי. ומי שמבקש שיעניקו לו את אלו — את מקומו של מי הוא תופס באמת, אם לא של השטן, המשתדל בכל דרך לסחוט אלו מבני אדם? ולפיכך כל תלונות בני האדם מסתכמות בכך: שאו אליליהם כלים או נלקחים מהם — כלומר, הברואים שלהם הם הקדישו עבודה זו האמיתית והאלוהית — או שעבודה כזו אינה מוענקת להם.
ראה אפוא כמה עדיין מושלת עבודת אלילים בך ובכל העולם.
שום דבר אינו צריך לבקש שיאהבוהו כטוב, אלא אם כן בעצם היותו נאהב הוא מאשר את אוהבו. אך שום דבר אינו עושה זאת, אלא מה שאינו זקוק לאוהב — כלומר, מה שאין לו תועלת לא מלהיות נאהב על ידי אחר ולא מלאהוב אחר. לפיכך, הדבר האכזרי ביותר הוא זה המבקש שאדם ייתן בו את תשומת לבו, רגשו ותקוותו, בעוד שהוא עצמו אינו יכול להועיל לו. זה מה ששדים עושים, הרוצים שבני אדם יעסקו בעבודתם במקום בעבודת אלוהים. לפיכך קרא אל אוהביך: חדלו עתה, אומללים, להתפעל ממני, לירוא מפני, או לכבדני בכל דרך שהיא, שכן אני, אומלל שאני, אינני יכול להושיע את עצמי ולא אתכם — ואף אני, אני הזקוק לעזרתכם.
ככל שהיה בכוחך, השחתת את כל בני האדם, שכן הצבת את עצמך בין אלוהים לבינם, כדי שבהפנותם מבטם אליך ובנטשם את אלוהים, ישתוממו עליך לבדך ויביטו בך וישבחוך — וזה היה חסר תועלת לחלוטין לך ולהם, שלא לומר הרסני.
אין דבר נעלה יותר בין הברואים בעלי התבונה, ובמיוחד הנפשות החסידות; אין דבר שפל יותר מכליונות הגופים. וכך, כאשר אתה מבקש להיות מושא להתפעלות בני אדם, מסונוור בגאוותך זו עצמה, ראה לאיזה עומקים מרחמים ירדת. ראה אפוא את צדקת אלוהים. שכן אתה הצבת את עצמך כאלוהים — כלומר, כראוי להתפעלות מצד החלק המעולה ביותר של הבריאה — והוא הכניע אותך תחת החלק הנמוך ביותר. שכן רצית ועשית, ככל שהיה בכוחך, שכל בני האדם יידעו אותך, יראו אותך, ישבחוך, ישתוממו עליך ויעריצוך, יאהבוך, ייראו ממך ויכבדוך; וכל אלו מגיעים מן החלק המעולה ביותר של כל הברואים, כלומר מנפשות בעלות תבונה בלבד, לאלוהים לבדו. לפיכך נעשה בצדק שאתה, שהצבת עצמך במקום אלוהים לפני החלקים הראויים ביותר של הבריאה, תקבל כאלוהיך את השפל שבה; ושאתה, שביקשת בהתנשאות סוררת לסחוט מן המעולים ביותר את מה שמגיע לאלוהים לבדו, תבזבז על השפלים ביותר — כלומר, על גוויות הגופים הרקובות — את מה שאתה עצמך חייב לאלוהים לבדו. שכן את כל אלו שנמנו למעלה, המגיעים לאלוהים לבדו — אהבה, וכדומה — אתה מעניק לאלו בכל לבך. לפיכך, בעוד אתה מתנשא על כל מה ששייך לאלוהים — להיות משובח, וכדומה — איבדת את כל מה ששייך לאדם: לשבח את אלוהים, שלשם כך נבראת, וכדומה. ומאחר שאין מקום מעל העליון ולא מתחת לתחתון, בעוד אתה שואף מעל העליון, שוב אתה מתחת לתחתון. שכן כל מי שמוגבל בדבר מסוים מוכרח להיות כפוף לו באהבה. ואתה נהנה מן הדברים הנמוכים ביותר. לפיכך נדחקת מתחת לתחתונים, שם שאין מקום כלל.
ידידות העולם הזה, כדברי יעקב הנהדר, היא איבה כלפי אלוהים. כי כל הרוצה להיות אוהב העולם, אויב אלוהים יהיה (יעקב ד, ד). אך כל האוהב אפילו זבוב אחד בעולם הזה, בהכרח עליו לאהוב את כל העולם. שכן כל העולם הכרחי לדבר שהוא אוהב. ועוד, כל עוד קיימת אהבת העולם הזה, קיימת איבה בין אלוהים לבני האדם. כאשר אתה מבקש אפוא שיאהבוך, אתה מבקש שייעשו אויבי אלוהים. ואתה מטיף שכל מה שנברא ייבזה, כדי שיתרצו עם אלוהים. האם תעשה את עצמך אפוא יוצא מן הכלל היחיד ותאמר לבני אדם: בזו הכול למען אלוהים חוץ ממני — כך שהדבר היחיד המונע את פיוס בני האדם עם אלוהים יהיה אתה, ובגללך לבדך תתמיד האיבה בין אלוהים לבני האדם, ואיש לא יינצל, שכן באהבתם אותך ייאלצו לאהוב את כל העולם כהכרחי להם? שכן דבר אחד הוא לאהוב אדם בעולם או למען העולם, ודבר אחר באלוהים או למען אלוהים; דבר אחד לאהוב בתאווה, ודבר אחר ברחמים.
פרק ט׳. על הנפש הסרה מאלוהים באמצעות הנאת הדברים הזמניים ואהבתם, ומחוללת על ידי שדים.
שיאמרו הטובות הזמניות: אילו אלוהים היה מרפא אותנו ממחלת הכיליון, מה היית עושה? שקול בעצם השימוש בנו באיזה אופן אתה נעשה טוב יותר על ידינו, או מה אתה מקווה מכך לעתיד. ניסית אותנו. ומה? האם אתה מבקש להפוך לנו, או אותנו לך? מה לך ולנו? מדוע אתה מצטער על חלופנו? אנו העדפנו לכלות לפי רצון האדון, מאשר להישאר לפי תשוקתך. אין אנו חייבים לך תודה על אהבתך זו; אדרבה, אנו לועגים לך כטיפש. שכן למי עלינו לציית בעיקר — לאלוהים או לך? אמור, אם תעז: האין זו כמעט כל עבודתך — לבלוע אותנו ולהפוך אותנו לריקבון?
זו תועלתך, זה כוחך: שדרכך יזרום מוגלנו בשפע; שכן אינך מסוגל להנציח את עיסוקך זה. זו אושרך: שלא לחסר מלכלוכנו, שאתה נכנע לו ברצון, בעוד השטן משחית ומטמא אותך באמצעותו, לא בלי הנאתו הגדולה ושמחתו על הונאתך וכלייתך.
בכל צורה שאתה נהנה ממנה, היא כבעל לנפשך. שכן היא נכנעת ומשתעבדת לה; ולא הצורה מתאימה עצמה אליך, אלא אתה מתאים עצמך ונעשה דומה לה. ודמותה של אותה צורה עצמה נותרת חקוקה כפסל בהיכלו, ולו אתה מקריב לא שור, לא תיש, אלא נפש בעלת תבונה וגוף — כלומר, את כולך — כאשר אתה נהנה ממנה.
ראה כיצד, כמו בפונדק, הזנית את אהבתך כאילו למכירה, ומחלק אותה לבני אדם כפי מידת מתנותיהם. בפונדק זה, מי שאינו נותן דבר, או שאין מצפים שייתן, אינו מקבל דבר. ובכל זאת לא היה לך מה למכור אילולא ניתן לך בחינם מלמעלה, כשלא נתת דבר. קיבלת אפוא את שכרך.
התרוקנות מאלוהים והתרחקות ממנו מכינה לתאווה.
המבקש ליהנות ממך בך עצמך ראוי ממך לאותה תודה שזבובים ופרעושים היונקים את דמך.
אם את אלו (שברושמם על נפשך בהתפעלות ובאהבה המהווים עבודה המגיעה לאלוהים לבדו, אתה נכנע) — אם היית עובד אותם חצובים או מצוירים בפינה כלשהי בביתך, בהתפעלות או באהבה או בהשתחוואת הגוף, והעם היה נודע לו, מה היו עושים לך?
האישה הנמנעת מניאוף ואינה עוזבת את בעלה רק מפני שאינה מוצאת מנאף שיישאר זמן רב, אינה נמנעת מניאוף אלא מחפשת ניאוף מתמשך. ואתה, להגדיל הרע, פישקת את רגלי נפשך לכל עובר, כדי שתיהנה אפילו מניאופים רגעיים, מאחר שלא יכולת להשיג ארוכים או נצחיים.
זהו בקיצור כלל כל השחיתות האנושית: לנטוש את הנעלה מן האדם עצמו, כלומר את אלוהים; ולהתמסר לנחות מן האדם עצמו, להידבק בו בהנאה, כלומר הדברים הזמניים.
חיפושית הגללים, בעופה מעל הכול, מביטה בכל הדברים, אינה בוחרת דבר יפה, בריא או בר-קיימא; אלא ברגע שמוצאת גללים מסריחים, מתיישבת עליהם מיד, בבזותה כל כך הרבה דברים יפים. כך נפשך, מעופפת במבטה מעל שמים וארץ, והדברים הגדולים והיקרים שבהם, אינה נדבקת בדבר; ובבזותה את הכול, היא חובקת ברצון את הדברים הרבים חסרי הערך והנבזים העולים על לב. התבייש בכך.
פרק י׳. על חוצפת הנפש הזונה וחוסר בושתה, המבקשת מאלוהים לנחם אותה ברשעותה.
כאשר אתה מבקש מאלוהים שלא ייקח ממך דבר שנדבקת בו בחמדנות, הרי זה כאילו אישה, שנתפסה על ידי בעלה בעצם מעשה הניאוף, כאשר היה עליה להתחנן על סליחה על חטאה, מבקשת ממנו דווקא שלא יפריע את הנאת הניאוף עצמו.
לא מספיק לך לזנות הרחק מאלוהים, אלא אם גם תטה אותו לכך: שירבה, ישמור ויסדר את הדברים שבהנאתם אתה מושחת — כלומר, את צורות הגופים, הטעמים והצבעים.
איזו אישה כל כך חסרת בושה עד שתאמר לבעלה: מצא לי איש פלוני או אלמוני לשכב עמו, כי הוא מצא חן בעיניי יותר ממך — ואם לא, לא אנוח? ובכל זאת אתה עושה זאת לבעלך, כלומר לאדון, כאשר, אוהב דבר מלבדו, אתה מבקש ממנו את אותו דבר עצמו.
כאשר אתה אומר לאלוהים: תן לי זה או זה — משמעותו: תן לי דבר שבו אפגע בך ואזנה ממך. שכן כאשר אתה מבקש ממנו דבר אחר חוץ ממנו עצמו, בעצם בקשתך אתה חושף לפניו את אשמתך וזנותך ממנו, ואינך מבין זאת.
נקמה רחומה היא אם החתן, תופס את כלתו בניאוף, רק לוקח ממנה את הדברים שבהם זינתה. אך כמה חסרת בושה וחוצפה היא אם חשבה זאת לעוול! כמעט הסיבה היחידה שיש לך להצטער היא מסוג זה — כלומר, על זנותך שנלקח ממך. לפיכך עצבונותיך עצמם מוכיחים את זנותך, כך שאין צורך בעדים אחרים.
אפילו האישה חסרת הבושה והחוצפה ביותר נוהגת להסתיר מעיני חתנה את הדמעות ששופכת על ההפסדים הפוגעים במאהבה, ועל העלבונות שהוטחו בה על ידי מאהבה הכועס; וכמו כן את העלבונות עצמם, וגם את שמחותיה.
ראה עתה אם לפחות כזאת אתה עושה כלפי אלוהים — אם אינך מתאבל גלויות לפניו על הפסדי ניאופך, כלומר העולם הזה, ומתעלס בהצלחותיו. "עַל כֵּן מֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ" (ירמיהו ג, ג).
פרק י״א. על בורות האדם כלפי עצמו, שבה האדם, השופע מחוץ לעצמו מאהבת הדברים הארציים, אינו יכול להתבונן בעצמו.
דלות המראה הפנימי, כלומר של אלוהים (לא שאינו נוכח מבפנים, אלא שאינו נראה על ידך, העיוור מבפנים), גורמת לך לצאת ברצון מפנימיותך, או יותר נכון לא להיות מסוגל לשכון בתוך עצמך כאילו בחשכה, ולעסוק בהתפעלות מצורות החיצוניות של גופים או מדעות בני אדם. אל תאשים את הצורות הגשמיות על שמעכבות אותך או מפחידות אותך, או מניעות אותך בכל דרך שהיא, אלא האשם את עוורונך שלך ואת ריקנותך מן הטוב העליון.
ראה עד כמה אינך מכיר את עצמך. שכן אין ארץ כל כך רחוקה ולא ידועה לך שתאמין בקלות רבה יותר למספר שקרים עליה.
לעיתים הרע נמאס ללא שכר הטוב — כגון, אם שני אנשים בבית אחד מבקשים שניהם לממש את רצונם בגאווה, שניהם רוצים רע. אם רצונותיהם מאוסים זה על זה, אין זה מתוך שנאת הגאווה, אלא מתוך אהבתה. שכן זה האוהב את גאוותו שלו שונא את זו של האחר, מפני שהיא מעוכבת על ידו. זו מלכודת סמויה ביותר.
אתה נוהג בעולם הזה כאילו באת לכאן כדי להביט ולהשתומם על צורות הגופים.
אילו לא חסרת מראות פנימיים, לעולם לא היית יוצא אל החיצוניים, ולא עוסק בהם.
כשם שבאגדה הנערה נדעכה מרוב התבוננות בשמש, כך אתה ביחס לצורות הגופים ולדעות בני אדם, שבהכרח עתידות לכלות.
המראה הזה — כלומר, עד כמה נפשך מתרוממת מעל הגופים, מצורותיהם, מדעות בני אדם ומחנופתם, או משתעבדת להם — אינו גלוי בחיים אלו לעיני שום אדם מלבד אלוהים מעל לכול, ולעיניך לפי יכולתך.
ראה כיצד, לאחר שפנית עורף לאלוהים, נכנסת לעולם הזה בפה פעור לכל דבר מלבדו.
פרק י״ב. על התועלת האמיתית של האדם, וכיצד תועלתם של כל בני האדם אחת היא.
אשרי הבוחר לעמול בביטחון. זו הבחירה הבטוחה והעמל המועיל: לרצות להועיל לכולם, באופן שתרצה להיות כזה עבורם שלא יזדקקו לעזרתך. שכן ככל שבני אדם נראים נותנים דעתם על תועלותיהם הפרטיות, כך פחות הם עושים את המועיל. שכן התועלת האמיתית של כל אדם היא לרצות להועיל לכולם. אך מי מבין זאת? לפיכך כל המבקש לרדוף אחר תועלתו הפרטית לא רק שאינו מוצא תועלת משלו, אלא גם גורם נזק גדול לנפשו. שכן בעודו מחפש את שלו, שאינו יכול להתקיים, הוא נדחה מן הטוב המשותף, כלומר מאלוהים. שכן כשם שלכל בני האדם טבע אחד, כך גם תועלת אחת.
מאושר כל מי שאינו רוצה דבר שמועיל לעצמו. האם יכול אדם אפוא לרצות מה שאינו מועיל לו או מזיק לו? הלוואי ולו פעם אחת בכל חייך היית רוצה את המועיל באופן שראוי לרצותו! הוי גורל אומלל — שלא להיות מסוגל לסרב למה שמזיק!
אם תשאל בני אדם מדוע הם אומללים — האם מפני שאינם רוצים את המועיל להם, או מפני שאין להם מה שהם רוצים — ישיבו מיד שאינם יכולים להשיג מה שהם רוצים. אך משמעות הדבר: אנו מוארים, ויודעים היטב מה מועיל לנו ואוהבים אותו, אלא שאנו חלשים מדי. וזה שקר. שכן מי מכל בני העולם אוהב דבר שיכול להשביח אותו? בני אדם אינם חפצים דבר שאינו חסר ערך יותר מהם עצמם. וכיצד יכול מה שטוב יותר, יקר יותר וראוי יותר להשתפר על ידי מה שגרוע יותר, חסר ערך יותר ופחות ראוי? אוי, כמה רבים העושים מה שהם רוצים, וכמה מעטים הרוצים מה שבאמת מועיל בהשגתו! ובכל זאת מי יוכל אי פעם לשכנע את בני אדם בכך? מתי ייאמן שאינם אוהבים את תועלתם, כאשר מוכנים הם להישבע שאינם מאחלים לעצמם רע, ושכל מה שהם סובלים בעמלים כה רבים — סובלים הם למען תועלתם? כאילו היית אומר לעובד אלילים שאינו עובד את אלוהים. מיד היה קופץ, נשבע שהוא עובד את אלוהים, מונה כמה הוא מוציא על עבודתו, ואף מצביע באצבעו על האל עצמו שהוא עובד. ובכל זאת אינו עובד את אלוהים, אלא, שגה בטעות, מתייחס לדבר אחר כאל אלוהים. כך בני אדם ללא ספק אינם אוהבים או רוצים את תועלתם האמיתית, אלא את מה שבטעותם חושבים לתועלתם. ולפיכך כל מה שהם עושים או סובלים למען דבר כזה, סבורים הם שעושים או סובלים למען תועלתם. אך אין אוהב או רוצה את תועלתו האמיתית אלא מי שאוהב את אלוהים. שכן הוא לבדו הוא כל התועלת והתועלת היחידה של הטבע האנושי. שכן כתוב: "הַשּׁוֹכֵן בָּאַהֲבָה — כְּלוֹמַר, הָאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים — שׁוֹכֵן בֵּאלֹהִים, וֵאלֹהִים בּוֹ" (א יוחנן ד, טז). כזו אפוא תועלת האדם שאיש אינו יכול לאהוב אותה אלא אם כן יש לו אותה, ואין אפשר להפריד אותה כלל ממי שאוהב אותה. לפיכך, עצם העובדה שבני אדם אומרים שהם אוהבים את תועלתם (שכן מי אינו מוכן להישבע על כך?) אך אין להם אותה — עובדה זו עצמה, אומר אני, היא עדות שהם אוהבים דבר אחר, לא את תועלתם האמיתית. שכן אין לאדם צורך לעשות דבר אחר כדי שתהיה לו תועלתו אלא לאהוב. אך בני אדם משתדלים בלא הרף ליצור אותה כאילו אינה קיימת — כשם שעובדי אלילים משתדלים ליצור את אלוהים. שכן אם אלוהים לבדו הוא תועלת בני האדם, ואיש אינו יכול לחסור ממנו אלא מי שאינו אוהב אותו כלל, הרי תועלת זו אינה צריכה להיעשות, באשר היא נצחית, אלא רק להיאהב. זה לבדו הוא בהחלט סיבת כל אומללותנו: שאת תועלתנו או שאיננו מכירים ואוהבים, או שאיננו מכירים ואוהבים אותה במידה או באופן שראוי להכיר ולאהוב.
פרק י״ג. על הזהירות הנבונה שיש לנהוג בה לטובת עצמו בכל מיני הצלחה או צרה.
הנה אתה מצטער ונסער, ואתה מתלונן על פלוני או אלמוני, שדיבר אליך דברי עלבון ושנאה. אתה מתאבל, אם כן, או על כך שנאמרו לך דברים כאלה, או על כך שנאמרו ברוח כזו. טוב ויפה, אם אתה מצטער למענו. שכן אין הדבר מועיל לו. אך אם למענך אתה מצטער — הרי זה שלא כדין. שכן שום דבר כה קדוש וטוב לא היה יכול להיאמר לך בקדושה ובטוב כה רבים, שיהיה מועיל לך יותר מדברים אלו, אם תשתמש בהם כראוי. שכן בין טוב ובין רע, כל מה שאדם אומר או עושה לך, לטוב או לרע, יהיה לך לפי מה שתעשה בו. אך למי שעשה או אמר — יהיה לפי הכוונה שעשה או אמר בה. שכן כשם שהעוולה משקרת רק לעצמה, לא לך (אם אינך מסכים ואם אתה מוכיח אותה), כך כל רע שהיא עושה ואומרת — נעשה לעצמה, כלומר לאבדנה — אם אינך מסכים אלא מוכיח אותה ביראה וברחמים. לכן עליך להצטער למען מי שעשה או אמר לך רע, לא למענך, שהרי אפילו רעות הזולת יפנו לטובתך, אם תשתמש בהן כראוי — ולטובה גדולה ככל שתשתמש בהן כראוי. לכן יהיו לרע ככל שתשתמש בהן שלא כראוי, בין שמה שנעשה או נאמר לך היה רע ובין שהיה טוב; שכן "הַכֹּל פּוֹעֵל לְטוֹבָה לְאוֹהֲבֵי אֱלֹהִים" (אל הרומים ח, כח) — עד כדי כך שאפילו רעות הזולת. אך לשונאי אלוהים, להפך, הכול פועל לרעתם — עד כדי כך שאפילו דברים טובים. לפיכך הפנה את כל תלונתך כנגד עצמך, על שאתה משתמש בדברים שלא כראוי.
שכן אפילו אם מה שנעשה או נאמר לך היה באמת רע, אין הוא יכול בשום אופן להיות רע עבורך, אלא אם כן תשתמש בו שלא כראוי; כך גם דברים טובים לא יהיו טובים עבורך, אלא אם כן השתמשת בהם כראוי.
דבר זה יש לשמור תמיד: מה מתרחש בנפשך; לא מה עושים אחרים, בין לטוב ובין לרע, אלא מה אתה עושה עם מעשיהם — כלומר, כיצד אתה משתמש בטובם וברעם, וכמה אתה מפיק מהם תועלת, אם בעידוד ובעזרה, אם בחמלה ובתיקון. שכן אז אתה נוהג כראוי בכל מעשי בני האדם, כשאינך מתפתה על ידי שום טובתם להעדפה, ואינך נרתע על ידי שום מעשיהם הרעים מן האהבה. שכן אז אתה אוהב בחינם. שכן אין שום זכות בכך שיש לך שלום אלא עם אלה שאין להם שלום עמנו.
כל מה שקורה לך, כל עוד נפשך אינה נופלת לתנועת הכעס, השנאה, העצב או הפחד, ואינה נופלת לסיבותיהם — לא יזיק לך דבר בעולם הבא.
הנח שני כדורים בקרן שמש, אחד מחמר ואחד משעווה; אף שהקרן אחת ואותה קרן, אין היא יכולה לפעול את אותו הפועל בשניהם, אלא פועלת בכל אחד באופן שונה לפי תכונותיו — מקשה את האחד, מתיכה את האחר; שכן אין היא יכולה להתיך עפר או להקשות שעווה. כך גם מין אחד של מתכת — כלומר זהב — כשנראה בעיני אנשים רבים, מעורר בהם תנועות שונות לפי נטיית לבם. אחד מתלהט לחטוף אותו, אחר לגנוב אותו, ואחר לחלקו לעניים. הכסיל מאשר את בעליו; החכם מתאבל על אוהבו. אין הוא יכול לעורר רצון רע בלב טוב, ולא רצון טוב בלב רע; אלא אלה וכל שאר מראות או סיבות של גופים או דברים אחרים מניעים את לבות בני האדם לפי נטיות אותם הלבות. ולפיכך יש לייחס את כל סיבת רשעותנו לעצמנו, לא לדברים שבהם אנו חוטאים. אין הם עושים לנו דבר מלבד לנסות אותנו. שכן הם חושפים מה היינו בסתר; אינם עושים אותנו כך. שכן מבט גברים אחרים בוחן כמה בחוזקה ובלא תנועה נדבקת הכלה בחתנה באהבה. שכן אם היא צנועה באמת, אין יופיו של שום אחר מניע אותה. כך גם אתה, אילו נדבקת באלוהים בחיבה האיתנה ביותר, לא היית מתפתה למראה שום בריאה. שכן כל הדברים האלה בוחנים כמה גדולה צניעותך כלפי אלוהים.
פרק י״ד. על צרות העולם הזה, כיצד יש לשאת אותן, כי על ידן אנו נאלצים על דרך מועילה לשוב אל אלוהים.
ראה כיצד אלוהים דוקר אותך בכל מקום שאתה מושיט את עצמך מעבר לו בתאוות הבריאה — כמו מינקת הדוקרת את זרוע התינוק שהושיטה מחוץ לעריסה, שלא יאבד מן הקור.
יחמול עליך אלוהים, שלא תמצא רגל דעתך מנוח; למען תשובי, לפחות מתוך כפייה, הוי נפש, אל התיבה, כיונת נח.
העוני עצמו, או הקושי, מכריח אותנו במקום מעניש זמני לחשוק בדברים טובים ושונים מאלה. אך מכיוון שהורגלנו רק בדברים זמניים ואיננו יודעים דבר אחר, איננו חושקים בדברים שונים במיוחד ממה שאנו סובלים, ואנו מבקשים או להפסיק את כעסם — כלומר את קשייהם — במעט מתינות, כעין פיוס לרגע, או בוחרים לסבול דברים שאינם שונים מהם במיוחד.
הוי אדם הסובל כאב, האם אתה רוצה להקל עליו? כן. לזמן או לנצח? לנצח. אם כן חשוק במשחה הנצחית, כלומר באלוהים; שכן הוא הכה אותך כדי שתחשוק בו — לא בעשבים, לא בתחבושות.
קדחת אחת נוטלת את כל מה שאתה נלחם נגדו — כלומר את תענוגות חמשת החושים. מה נותר, אם כן, אלא להודות לאלוהים על הניצחון שניתן? אך אתה, להפך, מחפש למי להיכנע, ושונא את החירות.
איזו תקווה יש, אם אתה נשען מרצון על מלכודות האויב וחנתותיו, אם אינך רק אינך נזהר מהם, אלא אף מחבק אותם ברצון, וחושף את עצמך להם, בורח מאחד לאחר? אתה חושב אותם לרפואה, לנחמה; אתה חושק בהם ואינך יכול לסבול בלעדיהם.
ההצלחה היא מלכודת; הסכין החותכת מלכודת זו היא הצרה. ההצלחה היא בית הסוהר של אהבת אלוהים; המפץ הפורץ אותו הוא הצרה.
הצרה אומרת לך: אתה משתדל שאלך. זאת ודאי לא היית יכול למנוע; אם תרצה כראוי, תוכל.
שכן אין אני יכולה להישאר כשהאדון מנגן את הלחן, שהרי אני רק הברה.
אם עליך להיות ככבש כלפי הרעים שבבני האדם, על אחת כמה וכמה כלפי אלוהים, כשאתה מיוסר על ידו בשבט כלשהו?
ראה כיצד אתה כאילו במלחמה: הצמא צורב, אתה מציב נגדו שתייה; הרעב מענה, אתה מציב מזון; נגד הקור — בגד או אש; נגד מחלה — רפואה. נגד כל אלה דרושים סבלנות ובוז לעולם, שלא תנוצח במלחמה האחרת הנובעת מכאן — כלומר גדודי העברות.
מכיוון שאתה נלכד בתענוג בלבד, רק מן הדברים המענגים יש להישמר. לפיכך הנפש הנוצרית לעולם אינה בטוחה אלא בצרה.
מן הדברים שאתה אוהב, עשה לך אלוהים שבטים. אתה מתייסר בבריחה מהצלחה ובהתרסקות אל הצרה. הכול שבטים, חוץ ממי ששובר את השבט — כבן השובר את מטה האב המכה אותו.
הגוף, מנוצח על ידי כוחות חזקים יותר, נדחף או נמשך; כך גם הרצון. אך דאג לא למה שמניע את הגוף בניצחון עליו, אלא למה שמניע את הדעת ואת הרצון.
אוי לא למי שאיבד דברים זמניים, אלא למי שאיבד את הסבלנות. שכן שום תשוקה אינה מנוצחת אלא באמצעות הסבלנות עצמה. שכן הרעב אינו נעצר באכילה אלא משורת, כשם שהצמא משורת בשתייה. שכן תשוקות אלו שואפות להטות את הנפש אל הנאת הצורות הגופניות החיצוניות. כשזה קורה, הן אינן מנוצחות אלא מולכות, לאחר שהשיגו את מטרתן — כלומר הטיית הנפש והכנתה להטייה קלה וגדולה יותר.
הרפואה היחידה לכל הכאבים והייסורים היא בוז לדברים שנפגעו, והפניית הדעת לאלוהים.
כמה תענוגות בשר שאתה מואס בהן, ועד כמה הן עזות, כך מלכודות רבות ועוצמתיות של השטן אתה נמנע. כמה צרות שאתה בורח מהן, במיוחד למען האמת, כך תרופות מרפא רבות אתה מואס.
פרק ט״ו. על הסבלנות האמיתית, שבה יש לסבול את החוטאים והחלשים ולאהוב אותם, תוך תקווה חסודה לתיקונם.
ראה כיצד אתה יכול לאהוב תבואה בעודה בשיבולת — חיטה עוד כפופה: כך אהוב את מי שעדיין אינם טובים. היה כלפי כולם כפי שהאמת היתה כלפיך. כפי שסבל אותך ואהב אותך כדי לעשותך טוב יותר, כך סבול ואהוב אחרים כדי לעשותם טובים יותר.
אתה מגדף את הרופא כשאתה מתייאש מן החולה. שכן ריפויו קל ככוחו וטובו של הרופא ברפואה.
ראה שלא תבזה את מעשה אלוהים בגלל מעשה האדם. שכן מעשה האדם הוא רצח, ניאוף וכיוצא בהם; אך מעשה אלוהים הוא האדם עצמו. מי שאוהב דבר מה, כגון בית או כל דבר כזה, אוהב גם את החומר שממנו אפשר לעשותו — כלומר עצים או אבנים. לפיכך מי שאוהב את הטובים, מן ההכרח שיאהב את הרעים, שכן הטובים לעולם אינם נעשים ממשהו אחר. שכן מדוע אינך אוהב את מה שממנו יכול להיעשות מלאך, אם אתה אוהב את מה שממנו יכול להיעשות גביע? שכן כתוב על בני האדם: "יִהְיוּ שָׁוִים לְמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" (לוקס כ, לו).
מה יפה היא האומנות של ניצוח הרע בטוב; שכן הפכים מנוצחים על ידי הפכיהם.
אתה הוצב כמטרה לקהות את חנתות האויב — כלומר להשמיד את הרע בהנגדת הטוב. אל לך להשיב רע תחת רע לעולם, אלא אולי באופן רפואי, שאז אין זה עוד השבת רע תחת רע, אלא טוב תחת רע.
אוהבי העולם לומדים בעמל את האומנות שבה ישיגו או יהנו ממה שהם אוהבים; אתה רוצה להשיג את אלוהים, ואתה מבזה את האומנות שבה הוא מושג — כלומר להשיב טוב תחת רע.
או צא מכאן, או עשה את מה שהוצבת כאן למענו — כלומר רפא וסבול.
זה שוטה — כלומר האדם העוין; הלז ערום — כלומר השטן התוקף אותך באמצעותו. כלפי זה היה רך, כדי לשחררו; כנגד הלז היה זהיר.
אתה נסער מפני שאני נסער; בהיותך נסער אתה מוכיח את הנסער. הוי בושה! שילעג הישר לעקום, הבהיר לכהה. אני מצדי אתקן, ולא אעשה עוד את הרע הזה. אך אתה, מה תעשה עם פגם זה שלך, שבגללו אינך מסוגל לא רק לרפא אותי, אלא אף לא להביא ישועה?
מדוע אתה רוצה לשלח את האח ההוא? מפני שהוא מלא כעס וכל עברה? אם כן יעשה לך אלוהים כמו כן. מפיך הוכחת שאין לך לשלחו. "לֹא הַבְּרִיאִים צְרִיכִים רוֹפֵא, כִּי אִם הַחוֹלִים" (מתי ט, יב). אם תשאל אם מדוע היא נוטשת את בנה, ותשיב שהוא חלש וחולה, שאל אם היא רוצה שבנה יעשה לה כמו כן. וכשתאמר לא, הוסף: אם כן שנאת מסיבה רעה. כך הוא עם הרופא.
אל יהיה תובע נקמה מי שמבקש סליחה.
אם אתה סובל את עצמך כה טמא, מדוע לא גם כל אדם אחר?
שילכו אחרים לירושלים; אתה לך עד הסבלנות או הענווה. שכן זהו ללכת מחוץ לעולם; הלז הוא ללכת בתוכו.
כל גישה שאתה רוצה שתהיה לאלוהים ולבני אדם כלפיך, עד כמה שתפגע או באיזה אופן שתפגע — הראה אותה כלפי אחרים, עד כמה שיפגעו או באיזה אופן שיפגעו.
פרק ט״ז. על הדאגה הרחומה לחלשים ורפואתם, וכיצד יש לחיות ביניהם בדעת שלמה.
אם מכה בנה, אינה מבקשת לפגוע בו כנקמה, מפני שהיא רואה את פגיעתו כפגיעתה שלה. לפיכך אם מישהו, ברצונו לנקום את עלבונה, פוגע בבנה, אין לחשוב שנקם את עלבונה, אלא שחזר על הפגיעה. כך צריך כל נוצרי להיות כלפי כל בני האדם: חפץ לרחם, יודע את הסיבות הוודאיות ביותר לצערו — כלומר דברים חולפים.
קל להבחין בין אחיך ובין פגמו כמו בין טוב ורע. שכן כשרואים את האדם, מי כועס, מי מתמרמר? אך כשרואים את פגמו, מי לא נפגע — אלא אם כן מישהו חכם וטוב מאוד, היודע שהדבר מזיק לאדם עצמו יותר מלכל אחד אחר, ולפיכך יש לרחם עליו?
אחיך מלא חסד וחכמה, ואינך שותף בהם; הוא מלא כעס, שנאה וזעם, ואינך יכול להימנע מלהיות שותף בהם. המשוגע צריך את השפוי, או לרסנו או לרפאו.
את מה שאתה לבדו חפץ שאלוהים יראה לך — כלומר טוב לב — הראה זאת לכל בני האדם, בין בשבט ובין ברכות. מדוע אתה מעליב את העיוורים והחלשים? אתה אותו דבר; או אם אתה משהו שונה, לא על ידי עצמך ולא מעצמך.
חשוב, אילו כל בני האדם היו מונעים כך תמיד בשגעון, מה היה עליך לעשות. האם לכן היית צריך להיות נסער? מדוע, אם כן, כשאדם אחד נסער לפעמים, אתה נסער? רפואה אתה חייב לו, לא סערה. שכן כיצד אפשר לרפא שגעון בשיגעון?
מדוע ייסורי בני מינך נאים בעיניך? האם מפני שזה צודק? אם כן יהיו גם ייסוריך נאים בעיני אלוהים, מפני שזה צודק. אך טיעון זה מוסר אותך לאש עולם.
רופא שוטה, שאינו מוכן להמעיט את שמו, מייחס לחולים עצמם כל מה שאינו הולך כשורה, אף שזו אשמתו. כך אתה עושה עם הנתונים למרותך.
כל גישה שהיתה לך כלפי כל בני האדם אילו היית רחוק מהם וחושב על חטאיהם וצרותיהם — לפחות עתה תהיה לך אותה הגישה, כשאתה רואה בעיניך שהם אובדים או מעיוורון או מחולשה; שכן או שהם מרומים על ידי השטן באמצעות הדברים הזמניים, או מנוצחים.
חרד ממשפטי אלוהים הבלתי נחקרים עליך. שכן כל מה שאתה מעל לאחרים, אינך יודע מדוע הם לא היו מעליך. לכן היה כלפיהם כפי שאתה רואה שהם היו צריכים להיות כלפיך, אילו הם היו מעליך.
שכרך יימדד לא לפי התקדמות הנתונים למרותך, אלא לפי רצונך ומאמצך, בין שהם מתקדמים ובין שלא.
כשתוכיח היטב שאדם הוא רשע, יהיה עליך להתאבל על חטאו, מפני שגם האדון התאבל על חטאך. שכן מדוע אתה חוקר את מחלת החולה, אם לאחר שידעת את המחלה אינך לא רק מצטער עמו ומרפאו, אלא אף לועג לו?
כשאתה רואה או שומע את רעות הזולת, הבט בנפשך, כדי לבחון כמה אהבה אמיתית לבני אדם יש בה.
אל לך לשמוח אם במקרה אתה טוב מאחרים, אלא להצטער יותר שיש להם פחות מן הטוב, ולחשוב זאת כחסרון שלך.
לבש תחילה את דמותו של מי שאתה רוצה לשפוט או לתקן, כדי שכפי שהיית מרגיש שמועיל אילו היית במקומו, כך תעשה לו. שכן "בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים בָּהּ, יִמָּדֵד לָכֶם, וּבַמִּשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם שׁוֹפְטִים, תִּשָּׁפְטוּ" (מתי ז, ב), שכן גם המשיח לבש תחילה את האנושות לפני ששפט.
אין עליך להשתדל שאדוניך — שלשירותם מונית על ידי אביהם, כלומר האדון אלוהיך — יעשו מה שאתה רוצה, אלא מה שמועיל להם. שכן עליך להטות את עצמך לתועלתם, לא אותם לרצונך, מפני שהם הופקדו בידך לא כדי שתשלוט עליהם, אלא כדי שתועיל להם — כשם שחולה מופקד בידי רופא לא כדי שהרופא ישלוט עליו, אלא כדי שירפאו. הרופא אינו נגד החולה אלא למענו — כלומר נגד מחלתו — וכל נקמתו המספקת על כל מה שסובל מן החולה היא בריאותו של החולה. שכן אין הוא מייחס דבר לאדם, אלא למחלה עצמה, ולכן נקמתו השלמה היא הכחדת המחלה.
ארבעה אנשים הופקדו בידי שני רופאים: אדם בריא אחד וחולה אחד לכל אחד. הובטח שכר עבור הטיפול בשמירת הבריאות או בהשבתה. אחד מהם עשה כל מה שצריך לעשות לשמירת הבריאות או להשבתה עבור המופקדים בידו, ובכל זאת שניהם מתו. האחר לא עשה דבר ממה שהיה צריך להיעשות, ובכל זאת הבריא נשאר בריא והחולה החלים. מי מהם ראוי לשכר — מי ששני מטופליו מתו, או מי שמטופליו חיים ומשגשגים? ללא ספק, מי שעשה ברצון טוב את מה שצריך היה להיעשות ראוי לשבח ולשכר לא פחות מאשר אילו חיו ושגשגו. ומי שסירב לעשות את מה שהיה חייב ראוי לעונש לא פחות מאשר אילו מתו.
שני דברים, אם כן, עושים את הרופא: רצון טוב ודעת שלמה. שכן לרפא את כל אלה שהוא מטפל בהם — אין זה בכוחו. שכן אין אדם יכול לדעת מי חולה ללא תקווה ומי חולה עם תקווה להחלמה. ולפיכך יש לטפל בכולם, ובכל טוב לב לנהוג בכל אומנות הרפואה כלפי כל אחד ואחד. שכן כך לפני אבי הכול, לא נזכה בפחות חסד ושכר על המתים מאשר על הבריאים.
הכן את עצמך לדור עם הרעים בדעת שלמה — שזהו מעשה מלאכי. אך איזו תפארת יש לעשות כן עם קדושים?
מעלת המלאכים היא לחיות עם בעלי עברות ולא להשחת מעברותיהם. סימן הרופאים הגדולים ביותר הוא לדור עם חולים ומשוגעים, ולא רק שלא להשחת כלל, אלא להשיב להם את הבריאות.
פרק י״ז. על כוחה ופועלה של אהבת אלוהים והקרוב, וכיצד יש לבקש את האהבה ולהעניקה.
מי שנהנה מצורה גופנית כלשהי, כל מה שנראה לו טוב ממנה, אינו מייחס לעצמו אלא לצורה עצמה, ובשל כך הוא משבח ואוהב אותה בדעתו. אינו חושב את עצמו לטוב אלא את הצורה; וחושב את עצמו טוב רק בזכותה. אינו נשאר בעצמו אלא נוטה אליה ועובר אליה — במאמץ דעת ותנועת רצון גדולים יותר ככל שהוא יותר מתפעל ממנה ואוהב אותה בהנאתו ממנה. ולפיכך אם מישהו פוגע באותה צורה או נוטלה, הוא חושב שהפגיעה נעשתה לא בו אלא בצורה. ומפני שגן העדן ואושרו היו להידבק בה, כך גיהינומו וסבלו הם להיפרד ממנה. היה אף אתה כך כלפי אלוהים.
כשחושקים בטוב שצריך לטוב אחר, אין הצרה מוסרת אלא המחסור מצטבר וגדל. לכן חשוק בטוב שאינו צריך לשום טוב אחר. אך כל הדברים טובים על ידי הטוּב. לפיכך כולם צריכים לטוּב כדי להיות טובים. אך הטוּב אינו צריך לדבר; שכן הוא טוב מעצמו. אהוב, אם כן, את זה, ותהיה מאושר.
ראה מהו הטוב שעקבות עקבותיו האחרונים — כלומר הדברים הזמניים — נרדפים בכל כך הרבה ובכל כך גדולים סכנות של עמל ותעייה על ידי כל כך הרבה יצורים תבוניים ובלתי תבוניים.
אין לך לשמוח בשום דבר, בין בעצמך ובין באחר, אלא באלוהים.
כל העברות והחטאים, מפני שנעשים למען הבריאה — כלומר הטוב התחתון — מתנגדים לטוּב הבורא — כלומר הטוב העליון.
אם כה נחשקת רוח בני מיננו — כלומר דעת הבריות או שבחם — כמה יותר יש לחשוק בישועת בני מיננו — כלומר בבורא! אם כה מתוק להיקרא טוב, עד שאפילו הרעים, שאינם רוצים להיות טובים, שמחים בכך, כמה מתוק יותר להיות טוב! ואם כה מר ומביש להיקרא רע, עד שאפילו אלה "הַשְּׂמֵחִים בַּעֲשׂוֹת רָע וְיָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע" (משלי ב, יד) אינם יכולים לסבול זאת, כמה גרוע יותר להיות רע!
האדם חושק בדבר נברא, או נדבק בו בחוש גופני ושוכח את עצמו — אך מתי אתה נוהג כך כלפי הבורא?
האדון מצווה עליך את האושר, כלומר אהבה מושלמת אליו, שממנה בא שלא לפחד ולא להיות נסער — כלומר שלום וביטחון.
רק האמת יודעת לסור מן הרע, ורק אהבת האמת יכולה לכך. לפיכך הסירה מן הרע אינה עניין של מקום.
אהוב את מה שבאהבתו אינך יכול לחסרו — כלומר את אלוהים.
אם להידבק באלוהים הוא כל טובך ויחידו, אזי להיפרד ממנו הוא כל רעתך ויחידה, ולא דבר אחר. זוהי גיהינומך, זהו שאולך.
היגמל עתה מצורות גופניות אלו; שתתבייש שאינך מסוגל להתקיים בלעדיהן. ומכיוון שבין תרצה ובין לא, יום אחד תאבדן, עשה עתה מרצון, עם שכר גדול או חסד, את מה שיום אחד תעשה לא בלי ייסורים גדולים. שכן אפילו אם אף אחד לא ייטול אותן, האם לא תבזה את חיים אלה ואת כל מה ששייך להם? הנה, קח הכול; האם לא תחסר את כל זה ביום מן הימים? לפיכך עשה עתה את מה שתעשה כשתאבד הכול — כלומר למד לחיות בלי דברים אלה, למד לחיות ולשמוח באדון.
על אהבת הקרוב בחינם.
מי שאוהב את הכול ייוושע ללא ספק; אך מי שנאהב על ידי בני אדם לא ייוושע בשל כך. כשם ששנאתך היא מכשול לחיים עבור כולם, כך שנאת כולם היא מכשול עבורך. לפיכך מועיל לך לאהוב את כולם; ומועיל להם גם כן שתאהב אותך.
את האהבה יש לבקש בחינם — כלומר למען מתיקותה העצמית, כצוף המתוק ביותר; אפילו אם כולם ישתגעו, אין למוכרה בכל מחיר. שכן היא מועילה לנו ומאשרת אותנו, יעשו אחרים מה שיעשו.
אם אתה אוהב מפני שאתה נאהב, או כדי שתהיה נאהב, אינך כל כך אוהב אלא מחזיר אהבה, משלם אהבה תחת אהבה; אתה חלפן — כבר קיבלת את שכרך.
כלפי מי שפגע בך, הראה את עצמך ידידותי ואישי יותר; כלפי מי שאתה פגעת בו, הראה את עצמך שפל ומתבייש.
כשם שאתה רואה כל טוב שנעשה לך על ידי בני אדם כמתנות אלוהים, ומאמין שכל ההודיה צריכה להינתן לו; כך כל טוב שאתה מראה לבני אדם, חשוב אותו כטוביו, לא כשלך.
כשאתה אוהב מישהו כידיד, אך מאחל לו עושר כדבר טוב, אתה אוהב את העושר יותר מאת האדם עצמו. שכן אתה אוהב אותו כנצרך, אך את העושר כשפע — ומוכן יותר לוותר עליו מאשר עליהם.
מי שבעוולתו הורג את הרשע מפני ששונא את העוולה ורוצה להשמידה, טועה. שכן כשהרשע מת בעוולתו, העוולה נצחית. לפיכך מי ששונא את העוולה, ישתדל שהרשע יתוקן, וכך תאבד עוולתו.
"אֱלֹהִים אַהֲבָה הוּא" (יוחנן א ד, ח). לפיכך מי שמראה חסד לזולת שלא למען החסד עצמו, מוכר את אלוהים, מוכר את אושרו; שכן אין לו טוב אלא כשהוא אוהב.
אם החסד, וסימניו — כלומר עליצות וכו׳ — כה נאים בעיניך באחר, מדוע אינו מתוק הרבה יותר בנפשך שלך?
מי שנותן למישהו משהו או מפני שנתן לו או מפני שייתן לו, אין לו חסד מאלוהים; כך אתה בנוגע לשלום ולאהבה.
אם אתה אוהב כל כך, אם האהבה עצמה מכריחה אותך, הוכח, הכה; אם תעשה אחרת, אתה מרשיע את עצמך. עשה הכול לאחרים באותה רוח שבה אתה רוצה שייעשו לך על ידי אלוהים.
"אַהֲבַת אֱלֹהִים נִשְׁפְּכָה בִּלְבָבֵנוּ עַל יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הַנָּתוּן לָנוּ" (אל הרומים ה, ה). אך אתה אינך אוהב לא את אלוהים ולא את הקרוב אלא למען טובות זמניות. לפיכך מה שנשפך בך בא באמצעות הדברים הזמניים, לא באמצעות רוח הקודש. מה שנשפך כך אינו חסד אלא תאווה.
הנה, תפקידך אינו שונה עתה ממה שהיה לפני שנעשית ראש. שכן בתפילות, בבקשות וברגשות היית עושה את מה שעתה התחלת לעשות במעשים — כלומר להועיל לבני אדם. אך אין המעשים צריכים להמעיט את הרגשות עצמם, אלא לעורר ולהגביר אותם.
בכל עניין שאתה שומר צניעות כלפי אלוהים, באותו עניין תוכל גם לשמור צדק כלפי קרובך, שהוא שלא לחמוד.
קשה לבני אדם להאמין שמה שמטריד אותם נעשה מתוך חסד.
פרק י״ח. על הצדק המושלם של המלאכים, ומה ההבדל בין צדקם לצדקנו.
כשאדם נהנה בשלמות מדבר כלשהו בשכחו את עצמו, הוא נוטה אליו כאילו זנח את עצמו ובזה לעצמו, ואינו שם לב למה שקורה בו אלא למה שקורה בדבר ההוא — לא לאיזהו הוא, אלא לאיזהו הדבר. לפיכך המלאכים בזים לעצמם יותר ממנו. שכן נוטים לאלוהים בכל מאמצם, הם מניחים את עצמם יחד עם כל הבריות אחריהם בכל תשומת לבם; אינם חולקים לעצמם אפילו מבט אחורה — כה חשובים בזויים הם בעיניהם. בבזותם את עצמם בכל דעתם, ובשכחם את עצמם, הם הולכים כולם אליו, ואינם שמים לב למה שהם או מה טיבם, אלא למה שהוא. וככל שהם בזים לעצמם יותר, מתרחקים מעצמם ושוכחים את עצמם, כך הם נעשים דומים לו יותר, ולפיכך טובים יותר.
המשיח מוביל את המלאכים אל חיבוק חתנם; אותנו הוא תולש מן הנואף, כלומר מן העולם. אותם הוא עושה חזקים ויציבים להנאה מן החתן; אותנו, להסתדרות בלי הנואף, כלומר העולם. אותם הוא מחזיק בראייה ובמציאות; אותנו, באמונה ובתקווה. להם הוא נותן שמחה מושלמת באושר אמיתי; לנו, סבלנות בצרה. להם, חיים מאושרים; לנו, לכל היותר, מוות יקר. להם, לחיות לעצמם, כלומר לאלוהים; לנו, למות לעולם. להם, לשמוח בטובותיהם; לנו, להצטער על רעותינו. להם, לבות שמחים; לנו, לבות שבורים. להם, צדק; לנו, תשובה. להם, השלמה; לנו, ראשית הטוב. אני נשבע בביטחון שהמלאכים לא קיבלו מאלוהים מתנה גדולה או ראויה יותר, יקרה או מועילה יותר, ולפיכך נחשקת יותר, ולא יפה יותר, מן החסד. מי יכול להבין או להאמין בכך? שכן אלוהים אהבה הוא. ולפיכך מי שיש לו דבר גדול או טוב יותר מן החסד, יש לו דבר גדול או טוב יותר מאלוהים.
פרק י״ט. על יופיה האמיתי והפנימי של הנפש, ובמה מורכב שלמותו האמיתית של כל אדם.
אינך רואה דבר שאין בו, במינו, יופי טבעי מסוים ושלמות. כשאלה חסרים ופחותים באיזה אופן שהוא, בצדק הם מעוררים את אי שביעות רצונך — כגון, למשל, אם במקרה אתה רואה אדם שחתכו את אפו, מיד אתה מגנה. שכן אתה חש מה חסר לו לשלמות הטבעית של הטבע האנושי. כך הוא בכל הדברים, עד עלה עץ או כל עשב. ואמנם מי יכחיש שלדעת האנושית יש יופי טבעי מיוחד ושלמות? אלה, במידה שהם נוכחים, ראויים לשבח; במידה שהם נעדרים, מגונים בצדק. שקול, אם כן, בעזרת אלוהים, כמה חסר מיופי ושלמות זו לדעתך, ואל תחדל לגנות חסרון זה. מהו, אם כן, היופי הטבעי של הנפש? להיות מסורה לאלוהים. ובאיזו מידה? "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (לוקס י, כז). עוד שייך לאותו יופי להיות טובת לב כלפי הקרוב. באיזו מידה? עד מוות. ואם אינך כך, של מי יהיה ההפסד? של אלוהים — כלום. של קרובך — אולי מעט. אך שלך — ללא ספק הגדול ביותר. שכן להיות חסר יופי ושלמות טבעיים לא יכול שלא להזיק לכל דבר. שכן אם הוורד יחדל להיות אדום, או השושנה לריח טוב, ההפסד לא היה נראה לי מועט עבור מי שאוהב תענוגות כאלה; אך לוורד או לשושנה עצמם, שנשללו מיופיים הטבעי והמיוחד, הוא גדול ומכאיב בהרבה.
שלמותה האמיתית של הבריאה התבונית היא להעריך כל דבר כפי שראוי להעריכו. שכן להעריכו יותר או פחות — טעות היא. ועוד, כל דבר הוא מטבעו או מעליה, או לצדה, או מתחתיה. מעל: אלוהים. לצד: הקרוב. מתחת: כל השאר. לפיכך יש להעריך את אלוהים כפי שראוי להעריכו. וראוי להעריכו כפי שהוא. אך אין אדם יכול להעריכו כפי שהוא, אלא אם כן יודע כמה גדול הוא. אך כמה גדול הוא — אין אדם יכול לדעת בשלמות מלבד הוא עצמו. שכן כמה שמהותו עולה על מהותנו, כך ידיעתו את עצמו עולה על ידיעתנו. מכאן, כשם שמהותנו ביחס למהותו היא כאין, כך ידיעתנו ביחס לידיעתו את עצמו היא עיוורון ובורות. לפיכך שלו בלבד היא הידיעה המושלמת של עצמו, והשווה לעצמו. מכאן אמר האדון: "אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אֶת הָאָב, כִּי אִם הַבֵּן" (מתי יא, כז). לפיכך כשם ששלו בלבד היא הידיעה המושלמת של עצמו, כך שלו בלבד היא האהבה השווה והשלמה של עצמו. שכן הוא לבדו, מפני שיודע בשלמות כמה גדול הוא, אוהב את עצמו בשלמות כפי שהוא גדול.
שוב עתה לאותה הגדרה שהנחתי בראשית. שכן בבדיקה עדינה יותר, נמצאת חלה לא על הבריאה התבונית, אלא על אלוהים בלבד. שכן — לעבור על השאר — כפי שהוכח, אין מי שיודע ואוהב את עצמו במלואו כפי שהוא גדול אלא הוא עצמו. מהי, אם כן, שלמות הבריאה התבונית? זו: להעריך את כל הדברים — הן את מה שמעל, כלומר אלוהים; הן את מה ששווה, כלומר הקרוב; הן את מה שמתחת, כלומר רוחות בהמיות וכו׳ — בערך שבו ראוי שבריאה תבונית תחזיק בהם. כיצד ראוי להעריכם, למד כך: אין דבר מועדף על אלוהים, אין דבר מושווה, אין דבר מושווה אפילו כחצי, כשליש, או כחלק כלשהו עד אינסוף. לפיכך אל יוחזק דבר ביותר, דבר בשווה, דבר כחצי או כחלק כלשהו עד אינסוף. אל ייאהב דבר יותר, או בשווה, או כחלק כלשהו בהשוואה אליו. מכאן האדון עצמו: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדְךָ וּבְכָל מַדָּעֲךָ" (לוקס י, כז) — כלומר, אל תאהב דבר אחר להנאה, להישענות. זה על מה שמעל.
השווים מטבעם — כלומר מבחינת הטבע — הם כל בני האדם. לפיכך יש להעריך את כולם כמוך. כך כשם שלגבי מה שמעל, כלומר לגבי אלוהים, אין להעדיף דבר, ולא להשוות, ולא להשוות בשום חלק; כך לגבי ישועת כל אדם, וכל מה שעליך לעשות או לסבול למען ישועתך הנצחית, עליך לעשות או לסבול את אותו הדבר בדיוק למען ישועתו הנצחית של כל אדם. מכאן אמר האדון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." זה על מה שלצד.
הנחותים הם כל מה שבא אחרי הרוח התבונית — כלומר החיים החושניים המשותפים עם בעלי החיים, והחיים הצומחים של הגוף המשותפים עם עשבים ועצים, וחומר הגוף עם צורותיו ותכונותיו המשותף עם מתכות ואבנים. לפיכך כשם שאין לאהוב דבר יותר ממה שמעל, ולא בשווה בהשוואה אליו; כך אין להעריך דבר בפחות ממה שמתחת, ולא להחזיק דבר בזול כל כך, ולא להחשיב דבר בהשוואה למה שמתחת כחסר ערך, אפילו לחלק הקטן ביותר עד אינסוף. וזהו מה שכתוב: "אַל תֶּאֱהַב אֶת הָעוֹלָם וְלֹא אֶת אֲשֶׁר בָּעוֹלָם" (יוחנן א ב, טו). זה על מה שמתחת.
לאדם כזה יהיה, אם כן, מה שמעל לשמחה, מה ששווה לחברות, מה שמתחת לשירות. יהיה מסור לאלוהים, טוב לב לקרובו, מתון כלפי העולם; עבד אלוהים, חבר האדם, אדון העולם. נתון תחת אלוהים, לא מתנשא על קרובו, לא כפוף לעולם; מכוון דברים נחותים לשימוש האמצעיים, ואמצעיים לכבוד מה שמעל. לא רשע, ולא מגדף, ולא מחלל קודש כלפי מה שמעל; לא גאוותן, ולא קנאי, ולא כעסן כלפי מה ששווה; לא משתולל ולא מופקר כלפי מה שמתחת. אינו מקבל דבר מן הנחותים, דבר מן השווים, אלא הכול מן העליונים. מושפע מן העליונים, משפיע על הנחותים. מוּנע מן העליונים, מניע את הנחותים. פועל עליו מן העליונים, פועל על הנחותים. הולך אחר העליונים, מושך את הנחותים. נתפס בידם, תופס את אלה. מובא בידם לדמותם, מביא את אלה לדמותו.
אל שלמות זו אנו שואפים בחיים אלה, אף שלא נשיגה בשלמות אלא בחיים הבאים. נשיגה אז ביתר שלמות ככל שעתה נכסוף אליה ביתר להט. אז לא תהיה תנועה בדעת אלא מאלוהים; לא בגוף אלא מן הנפש; וכך לא בנפש ולא בגוף תנועה שאינה מאלוהים. לא יהיה חטא — כלומר סטיית הרצון — ולא עונש חטא — כלומר כליון, כאב ומוות הבשר. הדעת העירומה תידבק באמת העירומה, ללא צורך במילים, בסודות, בדמיונות או בדוגמאות כדי להגיע אליה. שכן שם "לֹא יְלַמֵּד אִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת יְהוָה, כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, נְאֻם יְהוָה" (ירמיהו לא, לד); שכן כולם יהיו "לִמּוּדֵי אֱלֹהִים" (יוחנן ו, מה).
פרק כ׳. על התגלמות הדבר, וכיצד הוכיח לנו בעצמו באופן המלא ביותר את השלמות הנזכרת לעיל.
מעלות אלו, או קווי הצדק, גם עתה בחיים המותיים האלה, אילו היתה הנפש טהורה מאוד, היתה רואה אותם דרך עצמה באמת ובחכמת אלוהים. היתה רואה גם, לא רק שהיא — כלומר הנפש האנושית — תהיה בת אלמוות ונצחית, אלא גם שבשרה יהיה כך בתחייה. שכן היתה רואה בבירור גם את התחייה עצמה שם — כלומר בדבר אלוהים ובחכמתו. אך מפני שהנפש לא יכלה לעשות זאת מחמת טומאתה, צורפה לדבר דעת אנושית, שקיבלה את דבר אלוהים בשלמות המרבית, והותאמה ונדמתה אליו לחלוטין, והוטבעה כולה ומכולה על ידו בלבד — כפי שכתוב: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ" (שיר השירים ח, ו) — הובאה כולה לדמותו, כשם שנלחצת השעווה לדמות החותם, וכך הציגה אותו לנו בעצמה לראייה ולידיעה.
אך היינו כה עיוורים שלא יכולנו לראות לא רק את דבר אלוהים, אלא אף לא את הנפש האנושית; ולפיכך נוסף גם גוף אנושי. שכן שקול שלושה אלה: דבר אלוהים, הדעת האנושית, הגוף האנושי. אילו יכולנו לראות את הראשון כראוי, לא היינו צריכים את השני. אילו יכולנו לראות לפחות את השני, לא היינו צריכים את השלישי. אך מכיוון שלא יכולנו לראות לא את הראשון ולא את השני — כלומר לא את דבר אלוהים ולא את הדעת האנושית — נוסף השלישי, כלומר הגוף האנושי. וכך "הַדָּבָר נִהְיָה בָשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ" (יוחנן א, יד), בתחום החיצוני שלנו, כדי שבאמצעות זה יוביל אותנו לבסוף אל פנימיותו. לפיכך צורפה לדבר נפש תבונית בעלת בשר, כדי שבאמצעות אותו בשר תלמד, תעשה ותסבול כל מה שנחוץ להדרכתנו ולתיקוננו. בה לבדה נמצאו בשלמות המרבית הדברים שדנו בהם לעיל — כלומר מסירות לאלוהים, טוב לב לקרוב, מתינות כלפי העולם. שכן לא העדיפה דבר על אלוהים, לא השוותה דבר, לא השוותה דבר כחלק כלשהו, אפילו לא כחלק הקטן ביותר. מכאן אמר: "אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת רְצוֹנוֹ — כְּלוֹמַר שֶׁל הָאָב — תָּמִיד" (יוחנן ח, כט). ואהב את קרובו בשלמות המרבית כעצמו. שכן לא חס על דבר ממה שמתחתיו — כלומר מתחת לדעת התבונית — אלא הפנה הכול לתועלת קרובו: הן את החיים החושניים, הן את החיים הצומחים המחזיקים את הבשר, והן את הבשר עצמו. שכן סבל למעננו את הכאבים החדים ביותר, ומוות נגד החיים הצומחים, ופצעים נגד הבשר עצמו.
כלפי העולם היתה לו מתינות כזו ובוז כזה שלבן האדם לא היה אפילו היכן להניח את ראשו. לא קיבל דבר מן הנחותים, דבר מן האמצעיים, אלא הכול מן העליונים — כלומר מדבר אלוהים, שאליו היה מצורף באחדות אישיות. לא על ידי סודות, לא על ידי מילים, לא על ידי דוגמאות, אלא על ידי נוכחות דבר אלוהים בלבד לומד להבין, והוצת לאהוב. באמצעות נפש זו, דבר אלוהים וחכמתו הראו לנו בשלוש דרכים — כלומר בסודות, במילים ובדוגמאות — מה יש לעשות, מה יש לסבול, ובאיזה אמצעים. שכן על האדם היה ללכת רק אחרי אלוהים, אך לא יכול היה ללכת אלא אחרי אדם. לפיכך נלקח האדם כדי שבלכתו אחר מי שיכול, ילך גם אחר מי שחייב. כמו כן, לא יכול היה להידמות אלא לאלוהים, שבצלמו נברא; ולא יכול היה להידמות אלא לאדם. ולכן נעשה אלוהים אדם, כדי שבהידמות האדם לאדם שיכול ללכת אחריו, יידמה גם לאלוהים שמועיל לו ללכת אחריו.