קורנליוס א לפידה

בראשית א

תוכן העניינים

• מבוא
• תקציר הפרק
• נוסח הוולגטה בתרגום עברי: בראשית א:1-31
• פסוק א: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ
  • בראשית: תשע פרשנויות
  • ברא
  • אלוהים: שלוש עשרה הגדרות
  • השמים והארץ: ארבע פרשנויות
• פסוק ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה
• פסוק ג: ויאמר אלוהים יהי אור
• פסוק ד: וירא אלוהים את האור כי טוב
• פסוק ה: ויקרא אלוהים לאור יום
• על מעשה היום השני
  • פסוק ו: יהי רקיע
  • פסוק ח: ויקרא אלוהים לרקיע שמים
• על מעשה היום השלישי
  • פסוק ט: ייקוו המים
  • פסוק י: ויקרא אלוהים ליבשה ארץ
  • פסוק יא: תדשא הארץ
  • פסוק יב: ותוצא הארץ
• על מעשה היום הרביעי
  • פסוק יד: יהי מאורות ברקיע
  • פסוק טז: ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים
• על מעשה היום החמישי
  • פסוק כ: ישרצו המים
  • פסוק כא: ויברא אלוהים את התנינים הגדולים
  • פסוק כב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר גִּדְלוּ וּרְבוּ
• על מעשה היום השישי
  • פסוק כד: תוצא הארץ נפש חיה
  • פסוק כו: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו
  • פסוק כז: זכר ונקבה ברא אותם
  • פסוק כח: גִּדְלוּ וּרְבוּ
  • פסוק כט: הנה נתתי לכם את כל עשב למאכל
  • פסוק לא: וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד

מבוא

ספר זה נקרא בעברית, כמנהג, על שם המילה הראשונה של הספר, בְּרֵאשִׁית, כלומר "בראשית"; ביוונית ובלטינית הוא נקרא גנסיס. שכן הוא מספר את ההולדה, כלומר את הבריאה או את לידתו של העולם והאדם, את נפילתו, התרבותו ומעשיו, ובמיוחד של האבות נח, אברהם, יצחק, יעקב ויוסף. בראשית מקיף את מעשי 2,310 שנים. שכן כך חלפו מאדם ומבריאת העולם עד מותו של יוסף, שבו מסתיים ספר בראשית, כפי שיתברר אם תחבר את שנות האבות בכרונולוגיה זו:

כרונולוגיית ספר בראשית

מאדם עד המבול חלפו 1,656 שנה. מהמבול עד אברהם, 292 שנה. בשנת ה-100 לאברהם נולד יצחק, בראשית כא, ד. בשנת ה-60 ליצחק נולד יעקב, בראשית כה, כו. בשנת ה-91 ליעקב נולד יוסף, כפי שאראה בבראשית ל, כה. יוסף חי 110 שנים, בראשית נ, כה. חבר שנים אלה ותמצא מאדם עד מותו של יוסף 2,310 שנים.

ניתן לחלק את ספר בראשית לארבעה חלקים, שפרריוס חילק ועסק בהם בארבעה כרכים. החלק הראשון מקיף את המעשים מאדם עד המבול, בראשית ז. החלק השני מכיל את המעשים מנח והמבול עד אברהם, דהיינו מה שמסופר מפרק ז עד פרק יב. החלק השלישי מכיל את מעשי אברהם מפרק יב עד מות אברהם, בראשית כה. החלק הרביעי, מפרק כה עד סוף ספר בראשית, מקיף את מעשי יצחק, יעקב ויוסף, ומסתיים במותו של יוסף.

כותבים על ספר בראשית

אוריגנס, קדוש הירונימוס, אוגוסטינוס, תאודורטוס, פרוקופיוס, כריסוסטומוס, אוכריוס, רופרטוס ואחרים כתבו על ספר בראשית. קדוש אמברוסיוס, בעקבות קדוש בסיליוס, כתב את ספרו ההקסמרון, וכן ספרים על נח, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף ועוד. המבורך קירילוס כתב חמישה ספרים, שאליהם יש להוסיף את הגלפירה שלו, כלומר "אבנים מלוטשות", כאילו לומר מעט נבחר מתוך הרבה, שבהם הוא עוסק לא בפשט אלא בעיקר במובן המיסטי. אלה קיימים בכתבי יד, שאני עצמי השתמשתי בהם, ולאחר מכן הוציאם לאור אבינו אנדראס שוטוס יחד עם יצירות אחרות. גם אלבינוס פלאקוס כתב שאלות על בראשית. גם יוניליוס, בישוף אפריקני, כתב על הפרקים הראשונים של בראשית; הוא נמצא בכרך ו של ספריית אבות הכנסייה. יתר על כן, אנסטסיוס מסיני, נזיר ולימים בישוף אנטיוכיה ומרטיר, בשנת 600 לספירה, כתב אחד עשר ספרי הקסמרון על בראשית, שבהם הוא מפרש אלגורית את הפרקים הראשונים של בראשית על המשיח והכנסייה. הם נמצאים בנספח ספריית אבות הכנסייה.

גם תומאס הדוקטור כתב — לא הדוקטור המלאכי הקדוש, אלא האנגלי, דהיינו הדוקטור מיורק, בסביבות שנת 1400 לספירה. שיצירות אלה הן של הדוקטור האנגלי ולא המלאכי, מעיד קדוש אנטונינוס וסיקסטוס מסיינה, בספר ד של הביבליותקה הקדושה; אף שאנטוניוס מסיינה, שפרסמן ראשון, מנסה לייחסן לקדוש תומאס אקווינס. ומאחר שבדרך כלל מצטטים אותן בשם קדוש תומאס, גם אנו נדבר כך, שלא יחשוב איש שאנו מצטטים אדם אחר. גם רבים מהמחברים המאוחרים יותר כתבו על בראשית לאחר לירא, הוגו ודניס הקרתוזיאני, שביניהם מצטיין פרריוס בגיוון למדנותו. בזמנים קדומים כתב אלפונסו טוסטטוס, בישוף אבילה, בהרחבה יותר מכל האחרים, בבחינה ובשיפוט רבים של כל נקודה, ובצדק ניתנה לו שורת השבח הזו:

"זהו פלא העולם, הבוחן כל דבר שניתן לדעת."

שכן הוא מת בשנת ה-40 לחייו. לבסוף, אסקניוס מרטיננגוס מברשיה כתב לאחרונה שני כרכים ענקיים על פרק א של בראשית, שאותם הוא מכנה הגלוסה הגדולה על בראשית, שבה הוא שוזר שרשרת מאבות הכנסייה והדוקטורים, ודן בהרחבה בכל השאלות הנלוות.

אולם מכיוון שלגבי כתבי הקודש נכון ביותר אותו פתגם: "האומנות ארוכה, החיים קצרים," לפיכך את מה שאחרים אמרו בהרחבה אני אדחוס למילים מועטות, ואשקוד בחריצות על הקיצור, כמו גם על היסודיות והשיטתיות. לפיכך אשלב רק את הלקחים המוסריים המצוינים יותר, ומעת לעת אפנה את הקוראים למחברים המטפלים בנושאים אלה ביתר הרחבה. וכאן, אחת ולתמיד, ברצוני להמליץ לדרשנים ולכל המשתוקקים ללקחים מוסריים לקרוא את קדוש כריסוסטומוס, אמברוסיוס, אוריגנס, רופרטוס, רבאנוס, הירונימוס דה אולאסטרו, פרריוס, האמרוס, קפוניוס ויוהאן פרוס — אותו יש לקרוא בזהירות, שכן הוא מרומם מאוד את האמונה, דבר שבשל לותר וקלווין מסוכן בזמנים אלה. לבסוף, יקראו את דניס הקרתוזיאני, המיישם ומפרש כמעט הכול במובן מוסרי, ואת אנטוניו הונקלה, קנוניקוס מאבילה, המפרש את ספר בראשית באדיקות ובלמדנות שוות.

לבסוף, כשאצטט את המחברים הנזכרים לעיל, לא אציין את המקום המדויק; שכן אני מניח כמובן מאליו — מה שברור לכל אדם לחשוב — שהם אומרים זאת על הקטע שבו אני עוסק. אחרת, בדרך כלל אציין את המקום. בחיבור על ההקסמרון, בראשית א, לא אציין מקומות, מפני שהכול יודעים שהפרשנים עוסקים בכך באותו מקום, והסכולסטיקנים בספר ב של הסנטנציות, הבחנה יב ואילך, או חלק א, שאלה סו ואילך. ומכיוון שחלק מאבות הכנסייה והדוקטורים הם מילוליים ומאריכים, ואילו אני קצרן, כדי שהיצירה לא תתנפח יתר על המידה והקורא לא ייעף, לפיכך אני קוצץ מעת לעת את מילותיהם המיותרות והחוזרות; ובהשמטת חומר ביניים מסוים, אני בוחר ומחבר את הדברים שיש בהם עוצמה ומשקל רבים יותר. כך אני מפיק את כל מיצם ודוחסו למילים מועטות שלהם עצמם, כדי לשרת את זמנם, טעמם ונוחותם של הקוראים.

פרק ראשון

תקציר הפרק

מתוארים בריאת העולם ומעשה ששת הימים: דהיינו, ביום הראשון נבראו השמים, הארץ והאור. ביום השני, פסוק ו, נעשה הרקיע. ביום השלישי, פסוק ט, נעשו הים והיבשה עם העשבים והצמחים. ביום הרביעי, פסוק יד, נעשו השמש, הירח והכוכבים. ביום החמישי, פסוק כ, הופקו הדגים והעופות. ביום השישי, פסוק כד, הופקו הבהמות, הרמשים והחיות, ואלוהים מברכם ומקצה להם מזון, ומציב את האדם מעל השאר כאדונם.

נוסח הוולגטה בתרגום עברי: בראשית א:1-31

א. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. ב. וְהָאָרֶץ הָיְתָה רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים נִשֵּׂאת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר, וַיְהִי אוֹר. ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. ו. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ. וַיְהִי כֵן. ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. ט. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה. וַיְהִי כֵן. י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יא. וַיֹּאמֶר: תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא יָרֹק וְעֹשֶׂה זֶרַע, וְעֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיְהִי כֵן. יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא יָרֹק וְעֹשֶׂה זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יג. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי. יד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. טו. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וַיְהִי כֵן. טז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדוֹלִים: אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלָּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. יז. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ, יח. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלְהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. יט. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי. כ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם רֶמֶשׂ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ תַּחַת רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. כא. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדוֹלִים, וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וְנָעָה אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ הַמַּיִם לְמִינֵיהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם לֵאמֹר: גִּדְלוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב עַל הָאָרֶץ. כג. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי. כד. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ. וַיְהִי כֵן. כה. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ. וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כו. וַיֹּאמֶר: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ, וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כז. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ; זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. כח. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם: גִּדְלוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. כט. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. ל. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה. וַיְהִי כֵן. לא. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.

פסוק א: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ

בראשית: תשע פרשנויות

הפרשנות הראשונה: "בראשית הזמן"

א. בְּרֵאשִׁית. — ראשית, קדוש אוגוסטינוס, ספר א של על הפרשנות המילולית של בראשית, פרק א; אמברוסיוס ובסיליוס, דרשה א על הֶקְסַמֶרוֹן: "בראשית," אומרים הם, כלומר בשחר הראשון או בתחילה, לא של הנצח, לא של הנצחיות המלאכית, אלא של הזמן ושל העולם, כאשר אכן משך קיומו של העולם, דהיינו הזמן, החל יחד עם העולם. שכן אף שבראשית העולם לא היה זמן מסוג זה הקיים עתה — שהרי זמננו עתה הוא מדד תנועת הגלגל הראשון המתנועע, של השמש והשמים — הרי באותה שעה הגלגל הראשון המתנועע, השמש והשמים טרם היו קיימים, וכפועל יוצא מכך אף לא תנועתם שניתן היה למודדה בזמן. עם זאת, היה אז משך קיומו של דבר גשמי, דהיינו של השמים והארץ, אשר דמה לזמננו והיה שקול לו, ועל כן במהותו היה זמן. שכן דבר גשמי נמדד בזמן, בין אם הוא נע ובין אם הוא נח: כי הזמן הוא מדד הגופים, כשם שהנצחיות המלאכית היא מדד המלאכים, והנצח הוא מדד האל. ואולם בלשונו של אריסטו, הזמן הוא לכל הפחות מאוחר מבחינת הטבע מן התנועה ומן הגוף המתנועע.

איזה זמן היה לפני העולם?

מכאן אומר קדוש אוגוסטינוס במאמריו, מספר 280: "משנבראו הבריות," הוא אומר, "החלו הזמנים לרוץ בתנועותיהם. לפיכך לפני הבריאה מבקשים את הזמנים לשווא, כאילו ניתן למוצאם לפני הזמן עצמו. שכן אילו לא הייתה תנועה כלשהי, בין רוחנית ובין גשמית, שבאמצעותה דרך ההווה היה העתיד בא אחר העבר — לא היה זמן כלל. אך נברא לא היה יכול להתנועע אילו לא היה קיים. לפיכך הזמן החל מן הבריה, ולא הבריה מן הזמן; אך שניהם החלו מאת האל. 'כִּי מִמֶּנּוּ וּבוֹ וְלוֹ הַכֹּל.'"

מתי נבראו השמים והארץ?

יש לשים לב שהאל ברא את השמים ואת הארץ לא בתוך הזמן, אלא בראשית הזמן, כלומר ברגע הראשון של הזמן, דהיינו ברגע הראשון של העולם. קדוש בסיליוס ובֵּדָה סוברים כי השמים והארץ לא נבראו ביום הראשון, אלא זמן קצר לפני היום הראשון, כלומר לפני האור. אך שהם נבראו לא לפני כן, אלא ביום הראשון עצמו, דהיינו בראשית היום הראשון, לפני שנוצר האור, ברור מן שמות כ, א.

הפרשנות השנייה: "בבן"

שנית, וטוב יותר לפי הפשט, אותם אוגוסטינוס, אמברוסיוס ובסיליוס באותו מקום, והמועצה הלטרנית, פרק Firmiter, על השילוש העליון והאמונה הקתולית: "בראשית," אומרים הם, כלומר בבן; שכן השליח מלמד שהכול נברא באמצעות הבן כאידאה וחוכמת האב, קולוסים א, טז. אך פרשנות זו היא מיסטית וסמלית.

הפרשנות השלישית: "לפני כל הדברים"

שלישית, ובפשטות הרבה ביותר: "בראשית," כלומר לפני כל הדברים, כך שהאל לא ברא דבר מוקדם יותר או לפני השמים והארץ. כך בבשורת יוחנן פרק א, פסוק א, נאמר: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר," כאילו לומר: לפני כל הדברים, כלומר מן הנצח היה הדבר קיים. קדוש אוגוסטינוס מביא גם הוא משמעות זו לעיל.

שתי משמעויות אלו הן אמיתיות ומילוליות, ומן השנייה ברור כנגד אפלטון, אריסטו ואחרים שהעולם אינו נצחי. מן השלישית ברור שהמלאכים לא נבראו לפני העולם הגשמי, אלא בו-זמנית עמו על-ידי האל, כפי שמלמדת המועצה הלטרנית, שתצוטט להלן.

לשלוש אלו מוסיפים הקדמונים הסברים נוספים.

הפרשנות הרביעית: "בשלטון"

רביעית, אפוא, "בראשית," כלומר בשלטון, או בכוח מלכותי (שכן המילה היוונית ἀρχή מציינת גם זאת, ומכאן שהשליטים והנושאים במשרה נקראים ἄρχοντες), האל עשה את השמים ואת הארץ, אומר טרטוליאנוס בספר נגד הרמוגנס. כך גם פרוקופיוס: "האל," הוא אומר, "שהוא מלך המלכים, ובעל ריבונות מוחלטת על עצמו, אינו תלוי בדבר אחר, ומנהיג את הכול לפי רצונו, העלה את היקום הזה יחד עם מיניו וצורותיו; ואכן הוא עצמו הוציא לאור את החומר, ולא שאל אותו ממקום אחר."

הפרשנות החמישית: "בתמצית"

חמישית, עֲקִילָס מתרגם 'בראשית' כ'בראש,' כלומר בתמצית, הכול בבת אחת באופן כולל, או בערמה. שכן האל, בבוראו את השמים ואת הארץ, ברא בו-זמנית כביכול את כל היתר בתמצית; שהרי מהם עיצב לאחר מכן את השאר. שכן המילה העברית רֵאשִׁית, כלומר 'ראשית,' נגזרת מן רֹאשׁ, כלומר 'ראש.'

הפרשנות השישית: "ברגע"

שישית, קדוש אמברוסיוס וקדוש בסיליוס, דרשה א על ההקסמרון: "בראשית," אומרים הם, כלומר ברגע, ללא כל שהיית זמן, אף לא הקטנה ביותר, שכן הראשית היא בלתי ניתנת לחלוקה. כשם שראשיתו של דרך אינה הדרך, כך ראשיתו של הזמן אינה זמן, אלא רגע.

הפרשנות השביעית: "כדברים ראשיים"

שביעית, "בראשית," כלומר כדברים ראשיים, מעולים וקדומים ביותר. כך קדוש אמברוסיוס, פרוקופיוס ובדה.

הפרשנות השמינית: "כיסודות"

שמינית, "בראשית," כלומר כדברים הראשונים, כיסודות ובסיסי היקום, אומרים קדוש בסיליוס ופרוקופיוס. כך נאמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה';" שכן היראה היא יסוד החוכמה והצעד הראשון לקראתה.

הפרשנות התשיעית: נצחיות האל וכל-יכולתו

לבסוף, יוניליוס אומר כאן: הביטוי 'בראשית' מציין את נצחיות האל ואת כל-יכולתו. "שכן מי שהוא מצהיר שברא את העולם בראשית הזמן, הוא בוודאי מיועד כמי שהיה קיים לנצח לפני כל הזמנים; ומי שהוא מספר שברא את השמים ואת הארץ בראשית הבריאה עצמה, מוכרז ככל-יכול מחמת מהירות פעולתו הגדולה."

ברא

ממה ברא?

בָּרָא — במשמעותו המדויקת, כלומר מן האין, מבלי חומר קודם כלשהו. כך אמרה אותה אם קדושה של בני חשמונאי, מכבים ב׳ פרק ז׳, לבנה: "בבקשה ממך, בני, הבט אל השמים ואל הארץ וראה את כל אשר בהם, והבן כי מן האין עשה אותם אלוהים." שנית, "ברא" — כלומר לבדו, כפי שאומר ישעיהו, פרק מ״ד, פסוק כ״ד, בעצמו ובכוח כל-יכולתו, לא באמצעות מלאכים — שטרם היו, ואף אילו היו, עדיין אינם יכולים לשמש משרתי הבריאה. שלישית, "ברא" על פי הרעיון והדגם שהגה בדעתו מעולם. שכן אלוהים היה אז

"נושא בדעתו עולם יפה, הוא עצמו היפה מכל," כפי ששר בואתיוס, ספר שלישי של נחמת הפילוסופיה, שיר תשיעי.

מדוע?

רביעית, ברא את השמים לא מפני שהיה צריך להם, אלא מפני שהוא טוב, ומפני שאלוהים רצה בדרך זו להעניק את טובו לעולם ולבני האדם: שכן ראוי היה שמאל טוב יבואו מעשים טובים, אומר אפלטון, ואחריו קדוש אוגוסטינוס, ספר י״א של עיר האלוהים, פרק כ״א. על כן אומר אותו אוגוסטינוס יפה, וידויים א׳: "עשית אותנו, אדוני, למענך, ולבנו חסר מנוחה עד שינוח בך;" וכן: "שמים וארץ צועקים, אדוני, שנאהב אותך."

הערה: "לברוא" אצל קיקרו ואצל הגויים משמעו "להוליד"; אצל היוונים, בריאה ויסוד הם דבר אחד. אולם בכתבי הקודש, "לברוא", כשנאמר על דברים שקודם לכן לא היו כלל, משמעו לעשות דבר-מה מן האין. כך קדוש קירילוס, ספר ה׳ של האוצר, פרק ד׳; קדוש אתנסיוס, באיגרת הנושאת את גזירות מועצת ניקיאה נגד האריאנים; קדוש יוסטינוס, בספר ההוכחה; רופרטוס, ספר א׳ על בראשית, פרק ג׳; בדא ולירנוס כאן. שכן, כפי שמלמד קדוש תומאס אקווינס, חלק א׳, שאלה ס״א, סעיף ה׳, האצלת כל הדברים הכללית לא יכלה לצאת אלא מן האין.

הירונימוס דה אולאסטרו מתרגם את העברית בָּרָא כ"חילק". מכאן תרגומו: "בראשית חילק אלוהים את השמים ואת הארץ." שכן הוא סבור שאלוהים ברא תחילה מים עם הארץ, ואלה עצומים ורחבים ביותר, ואחר כך הפיק מהם את השמים (שהכתוב כאן עובר עליהם בשתיקה ומניח את קיומם), ולבסוף הפריד אותם מן הארץ ומן המים, ורק זה מבוטא כאן. אך המצאה זו נדחית על ידי כל אבות הכנסייה והמלומדים, המתרגמים בָּרָא כ"ברא". שכן זו משמעותו העיקרית: שהרי בשום מקום אין פירושו "חילק", כפי שיודעים הבקיאים בעברית.

טרופולוגיה על ההתבוננות המשולשת בבריות

במישור המוסרי, יש להתבונן בבריות בשלוש דרכים. ראשית, בהתחשב במה שהן מצד עצמן, כלומר אין, מפני שנעשו מן האין, ומצד עצמן הן משתנות מיום ליום ונוטות אל האפס. שנית, בהתחשב במה שהן ממתנת הבורא, כלומר טובות, יפות, יציבות ונצחיות, ובכך הן מחקות את יציבות עושן. שלישית, שאלוהים משתמש בהן לעונשם ולגמולם של בני האדם. כך אנו שומעים כל בריה מכריזה בפנינו שלושה דברים: קבל, השב, נוס; קבל את הטובה, השב את החוב, נוס מן העונש. הקול הראשון הוא של המשרת, השני של המזהיר, השלישי של המאיים.

טעויות הפילוסופים מופרכות

מכאן ברור, ראשית, טעותו של סטרטון מלמפסקוס, שדמיין כי העולם לא נולד והיה קיים מכוח עצמו מן הנצח. שנית, טעות אפלטון והסטואיקנים, שאמרו כי העולם אכן נברא על ידי אלוהים, אך מחומר נצחי ובלתי-נולד; כי חומר זה היה בלתי-נברא ונצחי כאלוהים, ולפיכך היה אלוהים עצמו, כפי שטרטוליאנוס מקשה בצדק נגד הרמוגנס. שלישית, טעות הפריפטטיקנים, שטענו כי אלוהים ברא את העולם לא מרצון ולא בחופשיות, אלא מהכרח הטבע מן הנצח. רביעית, טעות אפיקורוס, שלימד כי העולם נוצר מהתנגשות מקרית ושילוב של אטומים.

קדוש אוגוסטינוס אומר נפלאות, בספר י״א של עיר האלוהים, פרק ג׳: "העולם עצמו, בשינויו ובתנועתו המסודרים ביותר, ובמראהו היפה ביותר של כל הדברים הנראים, מכריז באופן שקט מסוים הן שנעשה, והן שלא יכול היה להיעשות אלא על ידי אלוהים, שהוא גדול באופן בלתי-ניתן לביטוי ובלתי-נראה, יפה באופן בלתי-ניתן לביטוי ובלתי-נראה." מכאן שכל אסכולות הפילוסופים שהחזיקו בדבר-מה אלוהי יותר מאשרות בהסכמה אחידה כי אין דבר המוכיח הן שהעולם נעשה על ידי אלוהים והן שהוא מנוהל בהשגחתו, כמו מראה העולם כולו והתבוננות ביופיו ובסדרו. כך אפלטון, הסטואיקנים, קיקרו, פלוטרכוס ואריסטו, שטיעונו בנושא זה מובא על ידי קיקרו בספר ב׳ של על טבע האלים.

כיצד ברא?

הערה: אלוהים ברא את השמים ואת הארץ בציוויו ובאמירתו: יהיו שמים וארץ, כפי שנאמר במפורש בעזרא ד׳, ו׳, ל״ח, ובתהילים ל״ג, פסוק ו׳: "בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ;" ומכאן מסיק קדוש בסיליוס: מכיוון שאלוהים עשה את העולם הזה בכוחו, באומנותו ובחירותו, באותם יכול הוא לברוא רבים נוספים; וכן באותם יכול הוא להשמיד את העולם. שכן העולם ביחס לאלוהים הוא כטיפה מדלי, וכטיפת טל, כנאמר בישעיהו מ׳, ט״ו, חכמת שלמה י״א, כ״ג: ולכן נאמר גם כי אלוהים תולה את גוש הארץ בשלוש אצבעות.

קושיה

תאמר: מדוע אם כן אין משה אומר כאן שאלוהים אמר: יהיו שמים, כפי שהוא אומר שאמר: יהי אור? אשיב שמשה השתמש במילה "ברא" ולא ב"אמר", כדי שעם ישראל הפשוט לא ידמיין, ממילת "יהי", חומר קודם שאלוהים דיבר אליו, או שממנו הפיק את השמים ואת הארץ. כך רופרטוס, הנותן שלוש סיבות. ראשית, אומר הוא, מכיוון שהראשית עצמה היא דבר אלוהים, יהיה מיותר ולא ראוי לומר: "בראשית אמר אלוהים." שנית, מפני שטרם היה דבר שאפשר לצוות עליו. שלישית, אומר "ברא", לא "יהי", כדי שאלוהים יוכח כבורא כל החומר.

אלוהים: שלוש עשרה הגדרות

טעויות הכופרים

אלוהים. — אם כן טועים שמעון המכשף, אריוס ואחרים, האומרים שאלוהים ברא את הבן; והבן בתורו ברא את רוח הקודש; ורוח הקודש ברא את המלאכים; והמלאכים בראו את העולם. שנית, טועים פיתגורס, המניכאים והפריסקיליאניסטים, האומרים שיש שני עקרונות לדברים, או שני אלים: אחד טוב, בורא הרוחות; השני רע, בורא הגופים.

הסבר המילה אלוהים

שכן "אלוהים" בעברית הוא אֱלֹהִים, הנגזר מ-אֵל, כלומר "חזק", ומ-אָלָה, כלומר "השביע, חייב, כפת"; מפני שאלוהים נותן ומשמר את כוחו, גבורתו וכל טובו לבריות; ובכך הוא כופת אותן אליו כבשבועה, לעבודתו, לציות, ליראה, לאמונה, לתקווה, לקריאה בשמו ולהכרת טובה כלפיו.

אלוהים הוא אפוא שם האל בתורת בורא, מנהיג, שופט, משגיח ונוקם כל הדברים; ומשה משתמש בשם אלוהים כאן, ראשית, כדי שבני האדם ידעו שאותו אחד הוא מייסד העולם ושופטו, אשר כשם שברא את העולם, כך גם ישפטהו, בתורת אלוהים, כלומר שופט. שנית, כדי שידעו שברצון אלוהים, בשיפוטו ובחכמתו הוקם העולם. שלישית, כדי שידעו שכל הדברים סודרו על ידו במאזני צדק, וניתן לכל דבר מה שהיה, כביכול, חייב לו, כלומר מה שטבעו וטובת היקום דרשו. רביעית, כדי שידעו שכשם שהעולם נברא על ידי אלוהים, כך הוא נשמר ומנוהל על ידו, כפי שמלמדים איוב ל״ד, י״ח והלאה, וחכמת שלמה י״א, כ״ג והלאה.

לפיכך אבן עזרא והרבנים אומרים שאלוהים נקרא כאן אלוהים כדי להצהיר על הדרו ושלוש מעלותיו, כלומר תבונה, חכמה וערמה, שבהן הוא עצמו כונן את העולם. אחרים סבורים שמשה התכוון לריבוי הרעיונות והשלמויות שבאלוהים. הערה: אלוהים גילה למשה את שמו יְהוָה. לפני משה, אם כן, נקרא אלוהים בשם אלוהים. ולכן גם הנחש קרא לאלוהים כך, באמרו: "מַדּוּעַ אָמַר אֱלֹהִים?" בעברית, אלוהים. מכאן ברור שמראשית העולם קראו אדם וחוה לאלוהים בשם אלוהים. כך בדא.

מהו אלוהים? שלוש עשרה הגדרות

מהו אם כן אלוהים? מהו האל?

ראשונה. אריסטו, או מי שהוא מחבר הספר על העולם, הממוען לאלכסנדר: "מה שהקברניט בספינה, מנהיג המרכבה במרכבה, ראש המקהלה במקהלה, החוק בעיר, המפקד בצבא, הוא אלוהים בעולם, אלא שבאלה השלטון כרוך בטורח, מבוכה וחרדה; ואילו באלוהים הוא קל, מסודר ושליו."

שנייה. קדוש לאו, דרשה ב׳ על הייסורים: "אלוהים הוא זה שטבעו טוב, רצונו כוח, ופעולתו רחמים."

שלישית. אריסטו, או מי שהוא מחבר הספר על החכמה לפי המצרים, ספר י״ב, פרק י״ט: "אלוהים הוא זה שממנו באים הנצחיות, המקום והזמן, ושבזכותו עומדים כל הדברים; וכשם שמרכז המעגל קיים בעצמו, והקווים המשורטטים ממנו אל ההיקף, וההיקף עצמו עם נקודותיו, קיימים באותו מרכז — כך גם כל הטבעים, הן אלה השייכים לשכל והן אלה השייכים לחושים, מתקיימים ומתאשרים בפועל הראשון (באלוהים)."

רביעית. אלוהים הוא ההשגחה האלוהית עצמה על כל הדברים; שכן, כפי שאומר קדוש אוגוסטינוס, ספר ג׳ של על השילוש, פרק ד׳: "שום דבר אינו נעשה באופן נראה ומוחשי שאינו מצווה או מותר מתוך החצר הפנימית, הבלתי-נראית והמושכלת של השליט העליון, על פי צדק בלתי-ניתן לביטוי של גמול ועונש, חסדים ותשלומים, באותה רפובליקה רחבה ועצומה ביותר של כלל הבריאה."

חמישית. אותו קדוש אוגוסטינוס: אם אתה רואה, אומר הוא, מלאך טוב, אדם טוב, שמים טובים — הסר את המלאך, את האדם, את השמים; ומה שנשאר הוא מהות הטוב, כלומר אלוהים.

שישית. מלך גוי מסוים אמר שאלוהים הוא חושך שמעבר לכל אור, ושהוא נודע בבורות הדעת.

שביעית. אלוהים הוא המגיע מקצה לקצה בעוצמה, ומסדר את הכל בנועם, כפי שאומר החכם.

שמינית. אלוהים הוא זה שבו אנו חיים, נעים וקיימים, מעשי השליחים י״ז, כ״ח.

תשיעית. "אלוהים, אומר קדוש אוגוסטינוס בהגיונותיו, הוא זה שהדעת אינה מגיעה אליו, כי הוא בלתי-ניתן להשגה; ולא השכל, כי הוא בלתי-חקיר; ולא החושים תופסים אותו, כי הוא בלתי-נראה; ולא הלשון מבטאת אותו, כי הוא בלתי-ניתן לביטוי; ולא הכתב מסביר אותו, כי הוא בלתי-ניתן להסבר."

עשירית. "אלוהים, אומר קדוש גרגוריוס מנזיאנזוס בחיבורו על האמונה, הוא מה שכשנאמר, לא ניתן להיאמר; כשנישום, לא ניתן להישום; כשמוגדר, גדל בהגדרה עצמה; מפני שהוא מכסה את השמים בידו, סוגר בקומצו את כל היקף העולם: אותו כל הדברים אינם יודעים, ובכל זאת ביראתם יודעים; ששמו וגבורתו משרת עולם זה, ותמורת היסודות המחליפים זה את זה מעידה עליו."

אחת עשרה. "אלוהים הוא התולה את גוש הארץ בשלוש אצבעות, המודד מים בחפנו ושוקל שמים בזרתו. הן גויים כמר מדלי, וכשחק מאזניים נחשבו, איים כדק יטול. והלבנון אין די בער, וחייתו אין די עולה. היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים," ישעיהו פרק מ׳, פסוקים י״ב, ט״ו, כ״ב.

שתים עשרה. אלוהים הוא זה שעליו אומר החכם, פרק י״א, פסוק כ״ג: "כשחק מאזניים כן תבל לפניך, וכטיפת טל שחר היורדת על הארץ."

שלוש עשרה. "החומר עדין מן האוויר, הנשמה עדינה מן האוויר, הדעת עדינה מן הנשמה, אלוהים עצמו עדין מן הדעת," אומר הרמס טריסמגיסטוס.

אלוהים כצורת רבים

הערה: אלוהים הוא בלשון רבים, שכן בלשון יחיד נאמר אֱלוֹהַּ. סיבת הדבר היא: ראשית, מפני שהעברים פונים אל דברים גדולים ואל גדולי מעלה בלשון רבים לשם כבוד: כפי שעושים גם הרומאים, באמרם למשל "אנחנו, פיליפוס, מלך ספרד." כך באיוב מ׳, י׳, הפיל נקרא בְּהֵמוֹת, כלומר "חיות", מפני שבשל גודל גופו וכוחו, הוא שקול כנגד חיות רבות, כפי שמלמדים העברים.

שנית, לשון הרבים אלוהים מסמנת את כוחו וגבורתו הרבים ביותר, העליונים והאינסופיים של האל בבריאה, בהנהגה ובשיפוט.

שלישית, לשון הרבים אלוהים רומזת לריבוי הפרצופים באלוהות, כשם שאחדות המהות באלוהות נרמזת על ידי הפועל ביחיד בָּרָא, כלומר "ברא", כפי שמלמדים לירנוס, בורגנסיס, גלטינוס, אוגובינוס, קתרינוס, המאסטר [פטרוס לומברדוס] והסכולסטיקנים, ספר ב׳ של הסנטנציות, הבחנה א׳, כנגד קאיטנוס ואבולנסיס.

ארבע סיבות הבריאה

אלה אם כן הן ארבע סיבות הבריאה והבריות, כלומר של השמים והארץ: הסיבה החומרית היא האין; הסיבה הצורנית היא צורת השמים והארץ; הסיבה הפועלת היא אלוהים; הסיבה התכליתית היא הטוב, לא של אלוהים, אלא שלנו. לפיכך כל הבריות לאורך כל הנצח היו חבויות באפסם וברעיונותיהם שבדעת האלוהית, אך הופקו בזמן למען בני האדם. שכן אלוהים, שלאורך כל נצחיותו היה מאושר בעצמו בתכלית האושר, לא נעשה בשום אופן מאושר יותר או עשיר יותר; אלא דרכן רצה לשפוך את עצמו אל הבריות ואל האדם, כשם שהים הגודש שופך את עצמו אל החוף.

אלוהים אפוא ברא את העולם למטרה זו: ראשית, להכין לאדם בית מלכות, אף ממלכה; שנית, לספק לו תיאטרון של כל הדברים וגן עדן של כל מיני תענוג; שלישית, להעניק לו ספר שבו יראה ויקרא את בוראו.

השמים והארץ: ארבע פרשנויות

הדעה הראשונה

ראשית, קדוש אוגוסטינוס, ספר א׳ של על בראשית נגד המניכאים, פרק ז׳: שמים וארץ, אומר הוא, נקראים כאן חומר ראשוני, מפני שממנו עתידים היו השמים להיווצר ביום השני, והארץ ביום השלישי; אך אין זה סביר שנברא חומר בלבד ללא צורה, ואין לקרוא לדבר כזה שמים. שמע את אוגוסטינוס עצמו: "אותו חומר חסר-צורה, אומר הוא, שאלוהים עשה מן האין, נקרא תחילה שמים וארץ, לא מפני שכבר היה כך, אלא מפני שיכול היה להיות כך. שהרי כתוב שהשמים נעשו לאחר מכן: כמו שאם נתבונן בזרע העץ, נאמר שיש בו שורשים, גזע, ענפים, פירות ועלים — לא מפני שכבר קיימים, אלא מפני שעתידים לצאת ממנו." ואכן אותו אוגוסטינוס, ספר א׳ של על בראשית כפשוטו, פרק י״ד, מוסיף כי חומר זה חונן ועוטר בצורתו באותו רגע עצמו של הזמן. ולפיכך כאן נקראת רק בריאתו, מפני שמבחינת הטבע, לא מבחינת הזמן, קדם לצורתו. קרובה לזו פרשנותו של גרגוריוס מניסה, המבין בשמים ובארץ תוהו ובוהו מצטבר בצורה כללית, משותפת וגולמית אחת, שממנה עתידים היו כל הגופים השמימיים והיסודיים להיחלץ.

הדעה השנייה

שנית, אותו אוגוסטינוס, ספר י״א של עיר האלוהים, פרק ט׳, מבין בשמים את המלאכים, ובארץ את החומר הראשוני חסר הצורה. אך הראשון הוא מיסטי, והשני בלתי-סביר באותה מידה.

הדעה השלישית

שלישית, פררייוס, גרגוריוס מוולנסיה בחיבורו על מעשה ששת הימים, ואחרים מבינים כנראה בשמים את כל הגלגלים השמימיים; ובארץ, את הארץ עצמה עם המים, האש והאוויר הסמוך, כאילו ביום הראשון של העולם ברא אלוהים את כל הגלגלים השמימיים והיסודיים, ובחמשת הימים שלאחר מכן רק עיטר אותם בתנועה, אור, כוכבים, השפעות ושכלים מניעים.

הדעה הרביעית: עמדת המחבר

רביעית, הסביר ביותר הוא שבשמים מובן כאן הראשון והעליון ביותר, כלומר האמפירי, שפאולוס קורא לו השמים השלישיים, דוד קורא לו שמי השמים, והוא מושב המבורכים, כפי שמלמדים בדרך כלל. לפיכך ביום הראשון ברא אלוהים מן השמים רק את השמים האמפיריים, ועיטר והשלים אותם בכל יופיים. שכן לשכון בהם לנצח, נבראו אחר כך המלאכים ובני האדם. וזהו מה שהמאמינים מכל הדורות קוראים שמים, כך שאם תשאלם לאן הם חפצים ללכת אחרי חיים אלה, מיד יאמרו: לשמים, כלומר לשמים האמפיריים, כדי שיהיו שם מאושרים ומבורכים. לכן אומר קדוש יוחנן כריסוסטומוס כאן, דרשה ב׳: "אלוהים, בניגוד למנהג האדם, בהשלימו את מבנהו, תחילה פרש את השמים, ואחר כך הניח את הארץ מתחתיהם: תחילה הגג, ואחר כך היסוד;" שכן גג מבנה העולם הוא השמים, לא השמים הכוכביים, אלא האמפיריים. וקדוש בסיליוס, דרשה א׳ על ששת ימי הבריאה, אומר כי "שמים וארץ הונחו ונבנו תחילה כיסודות מסוימים ובסיסי-תמיכה של היקום."

דעה זו מוכחת ראשית, מפני שהרקיע, כלומר השמים השמיניים והגלגלים הסמוכים, לא רק עוטרו, אלא למעשה נעשו ונבראו ביום השני, כברור מפסוק ו׳: לפיכך לא ביום הראשון. השמים, אם כן, שנבראו ביום הראשון אינם אלא האמפיריים. זוהי דעתו של המבורך קלמנס, שנתקבלה מפי קדוש פטרוס; של אוריגנס, תיאודורטוס, אלקואינוס, רבנוס, לירנוס, פילון, קדוש הילריוס, תיאופילוס מאנטיוכיה, יוניליוס, בדא, אבולנסיס, קתרינוס ורבים אחרים; עד כדי כך שקדוש בונאוונטורה טוען שדעה זו היא הנפוצה יותר, וקתרינוס — שהיא הנכונה ביותר.

ואת הארץ

וְאֵת הָאָרֶץ. — כלומר כדור הארץ יחד עם התהום, דהיינו מסת המים, השפוכה על הארץ ומתפשטת עד השמים האמפיריים. שלושה דברים אלה אפוא נבראו ראשונים מכל, כלומר השמים האמפיריים, הארץ והתהום, דהיינו מסת המים התופסת את הכל מן השמים האמפיריים ועד הארץ; ומתהום זו, או מן המים, שחלקם דוללו וחלקם הותכו והוקשחו, נעשו כל השמים, או הרקיע ביום השני, וכל הכוכבים ביום הרביעי: כשם שגביש נוצר ממים קפואים. זוהי דעתם של קדוש פטרוס וקלמנס, קדוש בסיליוס, בדא, מולינה ורבים אחרים שאצטט בפסוק ו׳.

ומכאן נובע שנכונה יותר דעתם של הסוברים שחומר השמים וחומר הדברים שמתחת לירח זהים, ושהוא ניתן לכליון. יתר על כן, הארץ שברא אלוהים הושמה במרכז היקום, ושם היא עומדת איתנה: הן מפני שרצון אלוהים וכוחו מחזיק ותומך בה כמו כדור התלוי באמצע האוויר, על פי מה שאומרת החכמה הנצחית במשלי ח׳: "בְּיַסְּדוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ, וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן;" והן מסיבה פיזיקלית, מפני שהארץ היא הכבדה ביותר בין הנבראים, ולפיכך דורשת את המקום הנמוך ביותר.

מתי נבראו המלאכים?

תשאל: היכן ומתי נבראו המלאכים? יש שחשבו שנבראו לפני העולם: כך סברו אוריגנס, בסיליוס, גרגוריוס מנזיאנזוס, אמברוסיוס, הירונימוס, הילריוס. אחרים חשבו שנבראו אחרי העולם. אך אני אומר שנבראו בו-זמנית עם העולם בראשית הזמן, ודווקא בשמים האמפיריים: שכן הם אזרחיו ותושביו; כך עם קדוש אוגוסטינוס, גרגוריוס, רופרטוס ובדא מלמדים המאסטר והסכולסטיקנים.

ואף המועצה הלטראנית, תחת אינוקנטיוס השלישי: "יש להאמין באמונה איתנה שאלוהים מראשית הזמן ברא מן האין את שתי הבריות כאחת: הרוחנית והגשמית, המלאכית והעולמית." אף שקדוש תומאס אקווינס ואחדים אחרים סבורים שמילים אלה ניתנות לפירוש אחר, בכל זאת הן נראות ברורות ומפורשות מדי מכדי שניתן יהיה לעוותן למשמעות אחרת. מכאן נראה שדעתנו אינה עוד סתם סבירה, אלא גם ודאית כעניין של אמונה; שכן המועצה עצמה מצהירה ומגדירה זאת.

מדוע אין משה מזכיר את בריאת המלאכים?

הערה: משה אינו מזכיר את בריאת המלאכים, מפני שכתב ליהודים פשוטים וכהי-תפיסה הנוטים לעבודה זרה, שבנקל היו עובדים למלאכים כאלים: אולם ברמז הוא מציין אותם בפרק ב׳, פסוק א׳, כשהוא אומר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:" שכן צבא השמים הם כוכבים ומלאכים. זוהי אם כן המכונה הנרחבת והיפה של העולם, כלומר של השמים והארץ, שאותו אדריכל גדול של כל הדברים הפיק מן האין ברגע, עם ראשית הזמן.

נפלא הפילוסוף סקונדוס, כשנשאל על ידי הקיסר אדריאנוס: "מהו העולם?" השיב: "מעגל בלתי-פוסק, מהלך נצחי. מהו אלוהים? דעת אלמוותית, חקירה בלתי-נתפסת, המכילה את הכל. מהו האוקיינוס? חיבוק העולם, מלון הנהרות, מקור הגשמים. מהי הארץ? בסיס השמים, מרכז העולם, אם הפירות, מינקת החיים." ואפיקטטוס אומר: "הארץ היא אסם של צרס, מחסן החיים."

פסוק ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה רֵיקָה וְשׁוֹמֵמָה

בעברית נאמר, הארץ הייתה תֹהוּ וָבֹהוּ, כלומר הארץ הייתה שממה, או ריקנות וחלל: כי הארץ הייתה ריקה מבני אדם ומבהמות, כפי שמתרגם יוֹנָתָן הכשדי; וכן הייתה ריקה מצמחים, חיות, זרעים, עשבים, אור, יופי, נהרות, מעיינות, הרים, עמקים, שדות, גבעות, מתכות ומחצבים, שאליהם יש לה נטייה טבעית, כביכול. מכאן נאמר בחכמת שלמה יא שאלוהים "בָּרָא אֶת הָעוֹלָם מִחֹמֶר בִּלְתִּי נִרְאֶה," ביוונית אמורפו, כלומר חסר צורה, בלתי מעוטר, בלתי מסודר.

מכאן תרגמו השבעים כאן: הארץ הייתה בלתי נראית ובלתי מסודרת; עֲקִילָס: הארץ הייתה הבל ואין; סוּמָּכוֹס: הארץ הייתה בטלה וחסרת צורה; תאודוטיון: הארץ הייתה ריקנות ואפסות; אוּנְקְלוֹס: הארץ הייתה שוממה וריקה. כי הארץ עם תהום המים השפוכה עליה הייתה כמין תוהו ריק, גס וחסר צורה, שעליו אומר אובידיוס:

אחד היה פני הטבע בכל העולם,
אשר קראו לו תוהו, גוש גס וחסר צורה;
לא דבר מלבד משקל אטום, וגובבו יחדיו
זרעי דברים שלא חוברו היטב, מנוגדים זה לזה.

לפיכך אין זה סביר מה שגבריאל סבור, שתוהו זה היה החומר הראשוני בלבד, או שהיה מלובש רק בצורה כללית גסה, עמומה ומשותפת של גשמיות. כי מפסוק זה של משה ברור שהארץ והשמים נבראו תחילה; לפיכך החומר שנברא ראשון לא היה חסר צורה, אלא לבוש וחדור בצורה הפרטית של שמים וארץ.

מדוע לא עוטרו באותה שעה?

תשאל: מדוע אלוהים, בבוראו את השמים והארץ ביום הראשון, לא עיטר אותם באותה שעה במלואם ובשלמותם? אשיב: הסיבה הראשונה היא רצונו הקדוש; ההסבר ההולם הוא שהטבע (שאלוהים הוא יוצרו) מתקדם מן הבלתי שלם אל השלם. השנייה היא שנלמד שכל הדברים תלויים באלוהים הן מבחינת תחילתם והן מבחינת עיטורם ושלמותם. השלישית היא שלא יחשבו, אילו נקראו כל הדברים כשלמים מראשיתם, שהם בלתי נבראים.

איזו רוח מתכוונים כאן?

רוח ה' — כלומר מלאך, אומר קָיֵיטָנוּס; טוב מכך, העברים, תאודורטוס וטרטוליאנוס בחיבורו נגד הרמוגנס, פרק לב, אומרים: רוח ה' היא רוח שאלוהים העיר. שלישית, באופן המתאים והמלא ביותר, רוח ה' היא רוח הקודש היוצאת מאלוהים האב והבן, ובכוחה, נוכחותה ועוצמתה נושבת משב חם על פני המים. כך אומרים קדוש הירונימוס, קדוש בסיליוס, תאודורטוס, קדוש אתנסיוס וכמעט כל אבות הכנסייה האחרים, המוכיחים מפסוק זה את אלוהותה של רוח הקודש.

"מרחפת" — ביאור מן העברית

מְרַחֶפֶת. — תחת "נישאה," בעברית נאמר מְרַחֶפֶת, אשר, כפי שמעידים קדוש בסיליוס, דיודורוס וקדוש הירונימוס בשאלות העבריות על בראשית, מתייחס לעופות כאשר הם מרחפים מעל ביציהם ואפרוחיהם, מתנועעים בעדינות בניפנוף קל של כנפיהם, מנופפים ומעופפים, ואז רובצים עליהם, נושפים בהם חום, מחממים ומחיים אותם. באופן דומה רוח הקודש נישאה מעל, או כפי שטרטוליאנוס קורא, הובלה מעל המים — לא במקום או בתנועה, אלא בכוח העולה על הכל ומעולה מכל, כשם שרצון ורעיון האומן נישא מעל הדברים שעליו לעצב, אומר קדוש אוגוסטינוס, ספר א של על בראשית כפשוטו, פרק ז. לפיכך, ברצון זה ובכוח זה שלו, יחד עם המשב החם שהפיץ מעצמו, רוח הקודש רבצה, כביכול, על המים, והעניקה להם כוח מוליד, כדי שרמשים, עופות, דגים וצמחים — ואף כל השמים — יוצרו מן המים.

מכאן שרה הכנסייה בברכת המעיינות לרוח הקודש: "אַתָּה שֶׁעָתִיד הָיִיתָ לְחַמְּמָם, נִשֵּׂאתָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם;" ומריוס ויקטור אומר:

והרוח הקדושה, מרחפת מעל הגלים הפרושים,
החיתה את המים המזינים, נותנת זרעי הדברים.

רוח זו המחיה את המים ואת כל הדברים, אפלטון אמר שהיא נשמת העולם. ומכאן אומר ורגיליוס, באנאיס ספר ו:

רוח מבפנים מזינה, ותבונה שחדרה בכל איבר
מניעה את כל הגוף, ומתמזגת עם הגוף הגדול.

אלגורית

באופן אלגורי, רוח הקודש מסומלת כאן כרובצת, כביכול, על מי הטבילה, ובאמצעותם מולידה אותנו ומחדשת אותנו, אומר קדוש הירונימוס, אגרת פג אל אוקאנוס.

פסוק ג: ויאמר אלוהים יהי אור

ג. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים — במילה, לא של הפה אלא של השכל, ולא מילה שכלית אלא מהותית, משותפת לשלושת הפרצופים. "אמר" משמעו אפוא: הגה בדעתו, רצה, גזר, ציווה בתוקף, ובציוויו ממש עשה והוציא לפועל — אלוהים, כלומר השילוש הקדוש ביותר עצמו, יצר את האור. כי רצונו של אלוהים הוא מעשהו, אומר קדוש אתנסיוס, דרשה ג נגד האריאנים. אף על פי כן, המילה "אמר" מיוחסת לבן. מכאן אומר כתבי הקודש במקומות רבים אחרים שדרך הבן, כלומר כדבר ורעיון, נבראו כל הדברים, כי הבן עצמו הוא הדבר הרעיוני והנקרא כך במובן המדויק, ולפיכך מיוחסים לו החכמה, האמנות והרעיון; כשם שהכוח מיוחס לאב, והטוב לרוח הקודש.

לבסוף, אלוהים אמר את הדברים הללו לאחר בריאת השמים, הארץ והתהום, אך בעוד אותו יום עצמו נמשך, שהיה היום הראשון של העולם.

יהי אור

יְהִי אוֹר. — שים לב שבבראשית ובבריאת העולם, האור עוצב לפני כל דבר אחר, כי האור הוא האיכות האצילית ביותר, השמחה ביותר, המועילה ביותר, הפעילה ביותר והחזקה ביותר, שבלעדיה כל הנבראים והעתידים להיברא היו נותרים בלתי נראים. "מִגְּנָזָיו," אומר עזרא, ספר ד, פרק ו, פסוק מ, "הוֹצִיא אוֹר זוֹהֵר, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה מַעֲשֵׂהוּ." ראה קדוש דיוניסיוס, על השמות האלוהיים, חלק א, פרק ד, שם הוא מונה שלושים וארבע תכונות של אור ואש, ההולמות בצורה נפלאה את אלוהים ואת הדברים האלוהיים. ובין השאר, הוא מלמד שהאור הוא דמות חיה של אלוהים, ולפיכך נברא ראשון על ידי אלוהים, כדי שבו, כבדמות, ישרטט את עצמו ויגלה את עצמו לעולם באופן נראה. "כִּי מִן הַטּוֹב עַצְמוֹ," אומר קדוש דיוניסיוס, "בָּא הָאוֹר, וְהוּא צֶלֶם הַטּוּב."

כי אלוהים הוא האור הבלתי נברא, הנצחי והבלתי מוגבל, אשר אף שהוא שוכן באור שאין אליו גישה, מאיר בכל זאת את כל הדברים.

קדוש בסיליוס נותן משל יפה בדרשה ב על ששת ימי בראשית: "כשם שאלה השופכים שמן לתוך מערבולת מים עמוקה מעניקים למקום ההוא בהירות ושקיפות, כך יוצר היקום, כשהוציא את דברו, הביא מיד לעולם חן חביב ונאה ביותר באמצעות האור." קדוש אמברוסיוס נותן משל אחר בספר א של ששת ימי בראשית, פרק ט: "ממה אם לא מן האור ייקח עיטור העולם את ראשיתו? כי לשווא היה אם לא ניתן לראותו. מי שרוצה לבנות מעון ראוי לבעל הבית, לפני שהוא מניח את היסודות, בוחן תחילה מאין להכניס את האור; וזהו החסד הראשון, שבלעדיו כל הבית סמור בהזנחה מכוערת. האור הוא שממליץ על שאר קישוטי הבית."

מה היה אור זה?

תשאל: מה היה אור זה? ראשית, קתרינוס משיב שהיה השמש הבהירה ביותר; אך השמש נוצרה לא ביום הראשון, כמו האור, אלא לבסוף ביום הרביעי. שנית, קדוש בסיליוס, תאודורטוס וגרגוריוס הנזיאנזי סבורים שרק איכות האור נבראה כאן ללא נושא — ומטעם זה גרגוריוס הנזיאנזי קורא לאור הזה "רוחני." שים לב לכך כנגד הכופרים השוללים שמקרים יכולים להתקיים ללא נושא בסעודת האדון. שלישית, והטוב ביותר, בֵּדָה, הוגו, המגיסטר, קדוש תומאס אקווינס, קדוש בונאוונטורה, לירא ואבולנסיס סבורים שאור זה היה גוף מאיר — חלק בהיר של השמים, או ליתר דיוק של התהום, אשר עוצב בצורת עיגול או עמוד והאיר על פני העולם, והיה כמין חומר גלם שממנו אחר כך, כשנחלק והופרד לחלקים, הוגדל ועוצב כביכול לכדורי אש, נעשו השמש, הירח והכוכבים. מכאן אומר קדוש תומאס אקווינס שאור זה היה השמש עצמה, עדיין חסרת צורה ובלתי שלמה. פרריוס ואחרים קובעים אף הם כך.

שים לב ראשית שאור זה לא נברא בריאה ממש, כי אלוהים ביום הראשון ברא את כל החומר הראשוני והניח אותו כתשתית לצורת מי התהום; וממנו הוציא אחר כך את האור הזה ואת שאר הצורות. לפיכך, אלוהים ביום הראשון ברא, במובן המדויק, רק את כל הדברים שהיו עתידים להיברא; בחמשת הימים הנותרים לא ברא, אלא עיצב ועיטר את מה שנברא. ולכן נראה שאלוהים, עומד ליצור את האור, עיבה מתוך מי התהום גוף כדורי כעין בדולח, והעניק לו את האור הזה.

שים לב שנית שגוף מאיר זה, במשך שלושת הימים הראשונים של העולם — כלומר לפני שהשמש נבראה ביום הרביעי — הונע על ידי מלאך ממזרח למערב, ובאותו אופן ובאותו זמן כמו השמש, כלומר בעשרים וארבע שעות, הקיף את שני חצאי הכדור של השמים והאיר אותם, כפי שהשמש עושה עתה.

טרופולוגית

באופן טרופולוגי, השליח אומר בקורינתיים ב, ד:ו: "אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר שֶׁמִּתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ יָאִיר אוֹר, הוּא הֵאִיר בְּלִבּוֹתֵינוּ," כאילו לומר: כשם שאלוהים בימי קדם בבראשית הוציא אור מחושך, כך עתה עשה אותנו ממאמינים מתוך כופרים, והאיר אותנו באור האמונה. עוד, האור שנברא ראשון לכל מסמל את הכוונה הישרה של השכל, שעליה להקדים ולכוון את כל מעשינו, אומר הוגו מסנט ויקטור.

יתרה מזו, אור הוא ידע וחכמה. מכאן אומר קדוש אוגוסטינוס: "ראשון נברא האור," כלומר "רֵאשִׁית כָּל דָּבָר נִבְרְאָה הַחָכְמָה" (בן סירא א:ד). "אוֹר פָּנֶיךָ ה' נֵס עָלֵינוּ." לבסוף, אור הוא חוק ותורה, ובמיוחד הבשורה, על פי משלי ו:כג: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר." מכאן שר ישעיהו על הבשורה בפרק ט:ב: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל."

סמלית ואלגורית

באופן סמלי, "יהי אור" משמעו "יהי מלאך," אומר קדוש אוגוסטינוס. אך זה אינו יכול להיות המובן המילולי, כי המלאכים נבראו לפני האור, יחד עם השמים והארץ. שנית, קדוש אוגוסטינוס עצמו מפרש זאת על הולדתו הנצחית של דבר אלוהים: אלוהים האב אמר: "יהי אור," כלומר יהי הדבר, כביכול אור מאור. אך גם זה סמלי ולא מילולי.

באופן אלגורי, ישוע המשיח המגולם הוא אור העולם, יוחנן ח:יב: "הָיָה הָאוֹר הָאֲמִתִּי הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם הַבָּא לָעוֹלָם." מכאן שאותו שם שותפים לו השליחים, מורי הכנסייה והמטיפים, שאליהם הוא אומר במתי ה: "אַתֶּם אוֹר הָעוֹלָם." על כך אומר קדוש בסיליוס בצורה נפלאה בדרשתו על התשובה: "את זכויותיו ישוע מעניק לאחרים. הוא האור: 'אתם אור העולם,' הוא אומר. הוא כוהן, והוא עושה כוהנים. הוא שה, והוא אומר: 'הנה אני שולח אתכם ככבשים בתוך זאבים.' הוא סלע, והוא עושה סלע (קדוש פטרוס). את שלו הוא מעניק לעבדיו. כי המשיח הוא כמעיין הנובע ללא הרף."

באופן אנגוגי, האור מסמל את אור הכבוד וזוהר החזיון המאושר, על פי תהילים לו:י: "בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר." מכאן ייצג ישוע המשיח את כבוד השמים בהשתנותו באמצעות אור: "כִּי הֵאִיר פָּנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ," מתי יז:ב.

פסוק ד: וירא אלוהים את האור כי טוב

ד. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב. — "ראה," כלומר גרם לנו לראות ולדעת, אומר קדוש הירונימוס, אגרת טו. שנית, באופן פשוט וישיר יותר, משה מציג כאן את אלוהים, בדרך של תיאור ספרותי, כאומן בדרך בני אדם, אשר לאחר שהשלים את מלאכתו מתבונן בה ורואה שהיא יפה ונאה — וזאת למען שנדע, כנגד המאניכאים, שאלוהים לא הוציא לפועל דבר רע, אלא שכל הדברים טובים. קדוש אוגוסטינוס אומר בלמדנות בחוות הדעת, מספר 144: "שלושה דברים בעיקר על מצב הבריאה היה עלינו לדעת: מי עשה אותה, באמצעות מה עשה אותה, ומדוע עשה אותה. 'ויאמר אלוהים: יהי אור, ויהי אור. וירא אלוהים את האור כי טוב.' אין יוצר מעולה מאלוהים; אין אמנות יעילה יותר מדבר אלוהים; אין סיבה טובה יותר מזו שהטוב ייברא על ידי הטוב."

טוֹב. — העברית טוֹב מציינת כל טוב, יפה, נעים, מועיל ומיטיב: כי האור הוא הנעים ביותר לעולם, וכן המועיל ביותר.

כיצד הבדיל בין האור לחושך?

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. — בעברית ובתרגום השבעים נאמר: הבדיל בין האור ובין החושך. הבדיל, ראשית, במקום: כי בעוד שכאן יש אור ויום, אצל תושבי הצד השני של כדור הארץ יש לילה וחושך. שנית, בזמן: כי באותו חצי כדור, לסירוגין ובזמנים שונים, אור וחושך, לילה ויום מתחלפים זה בזה. שלישית, בסיבה: כי סיבת האור היא דבר אחד, כלומר גוף מאיר, וסיבת החושך היא דבר אחר, כלומר גוף אטום. משה מכוון כאן בעיקר לשני, כאילו לומר: אלוהים גרם לחושך וללילה לבוא אחרי האור שברא. מכאן ממשיך: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה."

מתי נברא הגיהנום?

תשאל: מתי נברא הגיהנום? לואיס מולינה סבור שנברא ביום השלישי. אך נכון יותר שהגיהנום נברא בנקודה זו, כלומר ביום הראשון; כי מאחר שהמלאכים מהירים ביותר ופעולותיהם רגעיות, סביר מאוד שחטאו ביום הראשון, לא זמן רב אחרי בריאתם, ולפיכך הודחו מיד מן השמים אל הגיהנום, שאלוהים הכין להם מיד לאחר חטאם במרכז הארץ, כבית כלא ומתקן עינויים עם אשו וגופריתו.

ביום הראשון, אפוא, כשם שאלוהים הבדיל בין אור לחושך, כך הבדיל בין מלאכים לשדים, בין חסד לחטא, בין כבוד לעונש, בין שמים לגיהנום.

באופן אלגורי, הוגו ואחרים מציינים שביום הראשון, כאשר נעשה האור והובדל מן החושך, המלאכים הטובים אושרו בטוב ובחסד, והרעים אושרו ברע והופרדו מן הטובים; וכך מה שהתרחש בעולם הנראה היה דמות של מה שהתרחש בעולם המושכל.

פסוק ה: ויקרא אלוהים לאור יום

ה. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה. — במילה "קרא" יש מטונימיה; כי הסימן מונח תחת הדבר המסומן, כאילו לומר: אלוהים גרם לכך שהאור, כל הזמן שהוא מאיר חצי כדור, יעשה יום, והחושך — לילה. כך קדוש אוגוסטינוס, ספר א של על בראשית נגד המאניכאים, פרקים ט ו-י.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. — אני סבור ביתר ודאות שהשמים והארץ לא נבראו לפני, אלא ביום הראשון עצמו. עתה אומר שסביר יותר שהעולם נברא כביכול בבוקר, ואז היה חושך על פני הגלובוס והתהום — ובזמן ההוא רוח ה' מרחפת על פני המים, כעולה מפסוק ב. אחר כך, מעט מאוחר יותר, בפסוק ג, לאחר שש שעות סביב הצהריים, נברא האור באמצע השמים, אשר לאחר שהשלים את תנועתו של שש שעות בהן נטה מאמצע השמים למערב, הוליד את הערב כנקודת סיומו; כך שהחושך והאור יחדיו לא נמשכו יותר משתים עשרה שעות. לאחר מכן בא לילה אף הוא של שתים עשרה שעות, שנקודת סיומו היא הבוקר. כי משה כאן מכנה את היום והלילה בנקודת סיומם, ערב ובוקר, כאילו לומר: כאשר מהלך היום הושלם דרך הערב שבא אחריו, ומשך הלילה אף הוא הושלם דרך הבוקר שבא אחריו, היום הראשון של עשרים וארבע שעות היה שלם.

היום הראשון של העולם היה יום ראשון

"אחד" משמעו ראשון, כעולה מפסוקים ח ו-יג. יום ראשון זה של העולם היה יום ראשון בשבוע; כי השביעי ממנו היה השבת. ראה את שלוש עשרה מעלותיו של יום ראשון אצל פרריוס בסוף דיונו ביום הראשון.

לא כל הדברים נבראו ביום אחד

שים לב שקדוש אוגוסטינוס, ספר ד של על בראשית כפשוטו, וספר יא של עיר אלוהים, פרק ז, רוצה שימים אלה יובנו באופן מיסטי; כי נראה שהוא סבור שכל הדברים נבראו בו-זמנית על ידי אלוהים ביום הראשון, ושמשה, באמצעות ששת ימי הבריאה, מתכוון להכרות השונות של המלאכים. פילון מלמד אף הוא כך. אך כל אבות הכנסייה האחרים מלמדים את ההפך, וסיפורו הפשוט וההיסטורי של משה מוכיח זאת לחלוטין. לפיכך, כיום שגוי לומר שכל הדברים הופקו ביום אחד. קדוש אוגוסטינוס מדבר בספק ובאופן דיוני על שאלה שהייתה, כפי שהוא עצמו אומר, קשה ביותר בזמנו.

תקשה: בן סירא יח:א אומר: "הַחַי לְעוֹלָם בָּרָא אֶת הַכֹּל יַחְדָּו." אשיב: המילה "יחדיו" מתייחסת לא ל"ברא" אלא ל"כל," כאילו לומר: אלוהים ברא את כל הדברים בשווה, ללא יוצא מן הכלל. מכאן שתחת "יחדיו," ביוונית נאמר קוינֵי, כלומר "במשותף."

מבחינה מוסרית, קדוש יוחנן כריסוסטומוס, בדרשתו שהאדם הוא מעל כל בריאה, מחיל מן היום, האור ושאר הנבראים דרבונות חריפים לשרת את אלוהים. "בשבילך השמים מתלבשים ביום בזוהר האור ומתעטרים בקרני השמש; בלילה כיפת השמים עצמה מוארת במראה הבהירה ביותר של הירח ובזוהר המגוון של הכוכבים. בשבילך העונות מתחלפים בחילופים סדירים, היערות מתעלפים בעלים, השדות מתנאים, האחוות מוריקות, בעלי החיים מולידים את צאצאיהם, מעיינות נובעים, נהרות זורמים." ועוד: "מה אם כל הטבע היה אומר לך ללא הרף: 'אני, על ידי אדון כל הדברים, מצווה לציית לך: אני מציית, אני נשמע, אני משרת, ואף שהוא משתנה, אני איני משתנה. אני מציית למורד; אני נשמע לחצוף; אני משרת למבזה.' מי אתה, המתעקש בבוז הזה? אתה מצווה על הבריאה ואינך משרת את הבורא? ירא מהאדון הסבלני, פן תחוש אותו כשופט קפדני. אפילו אם היית מקדיש את כל זמן חייך להודיה, לא היית יכול לפרוע את חובך. החוטא מבצע פשע כפול: גם שאינו מעניק לאדון את הציות הראוי בשירות, וגם שבחטאו הוא שואף לשלם תמורת טובותיו האינספוריות בעלבון."

על מעשה היום השני

ביום הראשון ביצירת העולם, אלוהים ברא ועשה את הארץ כיסוד, והניח עליה את השמים העליונים כגג; השאר שביניהם היה תוהו, או אותה תהום של מים, אשר ביום שני זה הוא פורש, מסדר ומעצב.

פסוק ו: יהי רקיע

ו. יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. — "רָקִיעַ" נקרא בעברית רקיע, ושורשו רקע, שלפי קדוש הירונימוס ולפי חכמי עברית מלומדים אחרים, משמעותו לפרוש, למתוח, ועל ידי המתיחה לחזק ולהקשות דבר שהיה קודם לכן נוזלי ודליל. כשם שנחושת מותכת נמתחת ומתעבה על ידי יציקה, כך כאן המים שהתעבו לכדי שמים נקראים ביוונית στερέωμα ובלטינית firmamentum: שהרי הרקיע הוא כחומה בתוך המים, ניצב בין שני המים, העליונים והתחתונים, מפריד ומעכב אותם זה מזה.

תשאל: מהו רקיע זה, ומהם המים שמעל לרקיע?

דעה ראשונה

ראשית, אוריגנס הבין במים העליונים את המלאכים, ובתחתונים את השדים; אך זהו חלום אוריגניסטי ואלגורי.

דעה שנייה

שנית, בּוֹנָאוֶנטוּרָה, לירא, אבולנסיס, קאיטנוס, קתרינוס ואחרים מפרשים את המים העליונים כשמי הגביש. אך קריאה זו של "מים" היא מושאלת מדי.

דעה שלישית

שלישית, רוּפֶּרטוּס, אֶוּגוּבִּינוּס, פֶּרֵרִיוּס וגרגוריוס מוַלנסיה סבורים שהרקיע הוא אזור האוויר האמצעי, שביום השני נעשה רקיע — כלומר, מרחב מפריד המבדיל בין המים העליונים, דהיינו העננים, לבין המים התחתונים של הנהרות והמעיינות.

דעה רביעית: הנכונה

אולם אני אומר שהרקיע הוא השמים המכוכבים וכל הגלגלים השמימיים הסמוכים להם, הן התחתונים והן העליונים עד לשמי האמפיראום. ולכן מעל כל השמים, בסמוך מתחת לשמי האמפיראום, נמצאים מים אמיתיים וטבעיים. קאלווין לועג לדבר זה, אך בסכלות, שכן דעה זו מוכחת מתוך סיפורו הפשוט וההיסטורי של מֹשֶׁה. שהרי הרקיע, ובעברית רָקִיעַ, אינו מציין את האוויר או את העננים, אלא ממש את השמים המכוכבים ואת הגלגלים השמימיים.

מים אלו הושמו מעל השמים הן לנוי היקום, והן אולי גם לתענוגם של הקדושים השוכנים בשמי האמפיראום. ו"סמכותו של כתוב זה גדולה יותר," אומר קדוש אוגוסטינוס, "מכל כושר השגתו של הגאון האנושי."

מדוע לא אמר מֹשֶׁה ביום זה "וירא אלוהים כי טוב"?

קתרינוס ומולינה משיבים: הסיבה היא שהרקיע היה עדיין גולמי. אולי התשובה הטובה ביותר תהיה שמֹשֶׁה כלל את שלוש מלאכות ההבדלה האלוהית — ראשונה, של האור מן החושך; שנייה, של המים העליונים מן התחתונים; שלישית, של המים מן הארץ — בסיומת אחת ואחרונה, כאשר בפסוק י הוא אומר: "וַיַּרְא כִּי טוֹב."

תרגום השבעים מביא כאן, כמו בימים האחרים, את "וירא אלוהים כי טוב"; אך בנוסח העברי, הכלדי, בתרגומי תיאודוטיון, אקווילא, סימכוס ובוולגטה — נוסח זה חסר.

במובן המוסרי, הרקיע הוא יציבותה ועמידותה של הנפש הנטועה באלוהים ובשמים, הנושאת בעוז את המים העליונים — כלומר את ההצלחות — ואת התחתונים — כלומר את הצרות. האדם הוא דמות השמים: ראשית, יש לו ראש עגול כשמים; שנית, שתי עיניו הן כשמש וכירח; שלישית, משום שקיבל נשמה מן השמים הדומה לזו של אלוהים ושל המלאכים; רביעית, משום ש-coelum (שמים) נגזר מ-celare (להסתיר), וכשם שדברים רבים מוסתרים בשמים, כך באדם מוסתרים המחשבה, ההרהור וסודות הלב; חמישית, כשם שהמשיח הוא שמי האלוהות והמעלות, כך גם הנוצרי, שבו הירח הוא האמונה, כוכב הערב הוא התקווה, השמש היא החסד האלוהי, ושאר הכוכבים הם שאר המעלות, כדברי קדוש ברנרדוס בדרשה 27 על שיר השירים.

פסוק ח: ויקרא אלוהים לרקיע שמים

ח. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם. — coelum (שמים) בלטינית נגזר מ-celare, כלומר להסתיר, משום שהוא מסתיר ומכסה את הכול: כך קדוש אוגוסטינוס; או, כדברי קדוש אמברוסיוס, coelum נקרא כאילו caelatum, כלומר חרוט בכוכבים שונים. אך מֹשֶׁה כתב בעברית, לא בלטינית; ואלוהים דיבר בעברית וקרא לרקיע שָׁמַיִם, מן הטעם שניתן לעיל.

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי. — אל תחשוב שאלוהים, כאומן, עסק כל היום בבניית הרקיע; אלא עשה אותו פתאום, ברגע אחד, ובמשך כל שאר היום שמר עליו כפי שהוא.

על מעשה היום השלישי

פסוק ט: ייקוו המים

ט. יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה.

לאיזה מקום נקוו המים?

תשאל: כיצד נעשה הדבר? ראשית, יש הסבורים שהים נאסף אל חצי הכדור השני, כך שאותו חלק מן הארץ היה מכוסה כולו במים ובלתי ראוי למגורים, וממילא לא היו אנטיפודים. כך פרוקופיוס, וקדוש אוגוסטינוס אינו שולל זאת. אך ההיפך הוכח ממסעות הפורטוגלים והספרדים להודו שנערכים מדי יום.

שנית, קדוש בסיליוס, בּוּרְגֶנְסִיס, קתרינוס וקדוש תומאס אקווינס סבורים שהים הופרד כאן מן הארץ כך שנעשה גבוה ממנה. מדעה זו קל לתת את הטעם מדוע גם במקומות גבוהים פורצים מעיינות ונהרות: משום שהם נובעים דרך עורקים תת-קרקעיים מן הים, שגבוה מן הארץ.

הארץ והמים מהווים כדור אחד

אומר אני ראשית: הארץ והמים מהווים כדור אחד; וממילא אין המים גבוהים מן הארץ. זוהי הדעה המקובלת בקרב המתמטיקאים, מולינה, פררריוס, קאיטנוס, קדוש הירונימוס, קדוש יוחנן כריסוסטומוס ויוחנן הדמשקי. והדבר מוכח, ראשית, מליקוי הירח, המתרחש כאשר הארץ ניצבת בין השמש לירח. שהרי ליקוי זה מטיל צל של כדור אחד בלבד, לא של שניים: נמצא שהארץ והים הם כדור אחד ולא שניים. שנית, משום שכל טיפת מים וכל חלק מן הארץ יורדים בכל מקום אל אותו מרכז. שלישית, משום שחופים ואיים בולטים מעל פני המים. רביעית, מן הכתוב: "כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ" (תהילים כג, 2; כד בנוסח המסורה); "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהילים קלה, 6; קלו בנוסח המסורה).

מדוע נאמר שהמים נקוו?

אומר אני שנית: המים נקוו ביום השלישי הזה, ראשית, משום שאלוהים גרם למים המתוקים להתעבות ברובם, בכך שצבר בהם אדים ארציים, שבהם נעשה הים מלוח — הן כדי שלא ירקב, הן כדי שיהיה בו מזון לדגים, והן כדי שיוכל לשאת ספינות ביתר קלות. וכך, בפעולת אלוהים, המים שנעשו צפופים יותר התכווצו ותפסו שטח קטן יותר מן הארץ מאשר קודם, והשאירו חלק מן הארץ יבש.

ביום השלישי הזה נוצרו ההרים

שנית, לא לאחר המבול, כפי שסבורים אחדים, אלא ביום השלישי הזה של העולם גרם אלוהים לארץ בחלקה לשקוע ובחלקה להתרומם. מכאן נוצרו הרים ועמקים, וכן פערים וחללים שונים באדמה, שאל תוכם, כאל תעלות, נסוג הים.

החללים שמתחת לאדמה

שלישית, אלוהים עשה ביום השלישי הזה חללים עצומים מתחת לאדמה עצמה ומילא אותם בכמות אדירה של מים, שרבים קוראים לה תהום; והיא מחוברת אל הים דרך תעלות שונות, ונחשבת לרחם ולמקור של כל המעיינות והנהרות. מה שהכבד הוא באדם — היא התהום הזו של מים במערות הארץ.

כיצד נקוו המים אל מקום אחד

אומר אני שלישית: המים נאמרים כנקווים אל מקום אחד, כלומר למקום נפרד מן הארץ, כדי שתהפוך ליבשה וראויה למגורים. שהרי אלוהים רצה לערב את המים דרך תעלות ומפרצים שונים של הארץ, הן כדי שהארץ תושקה ותופרה בהם, והן כדי שתאווררר ברוחות הים לשם בריאות ופוריות.

תיאודורטוס מציין שהים הסוער נרסן לא כל כך בידי חופיו אלא בידי פקודת אלוהים, כמו ברסן: אחרת היה לעיתים קרובות פורץ ומציף את הכול. מכאן נאמר שאלוהים הציב לים את גבולו אשר לא יוכל לעבור. קדוש בסיליוס שואל: "מה היה מונע מים סוף לפרוץ בהצפה גואה אל מצרים כולה, שהיא כה שקועה ביחס לים עצמו, אלמלא נעצר בפקודת הבורא?" פליניוס מספר שסֶסוֹסְטְרִיס, מלך מצרים, היה הראשון שעלה בדעתו לחפור תעלת ספנות מים סוף, אך נרתע מחשש הצפה, לאחר שנמצא שים סוף גבוה בשלוש אמות מאדמת מצרים.

וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה — שקודם לכן הייתה בוצית ומכוסת מים: ועל כן במקום "יבשה" בעברית נאמר יַבָּשָׁה, כלומר שיובשה כך שניתן יהיה לגור בה, לזרוע ולהניב פרי; "יבשה" אפוא אינה כמו "חולית", אלא משמעותה "ללא מים עומדים". שכן נותרה באדמה לחות מתוקה מסוימת כדי להפכה פורייה.

פסוק י: ויקרא אלוהים ליבשה ארץ

י. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים.

זוהי הקדמה [פרולפסיס]. שכן לא ביום השלישי הזה, אלא ביום השישי, כאשר יצר את אָדָם והעניק לו את השפה העברית, אז קרא אלוהים ליבשה אֶרֶץ; ולמקוות המים קרא יַמִּים.

אטימולוגיות של "אֶרֶץ"

שים לב: "ארץ" בעברית נקראת אֶרֶץ, או מן השורש רצץ, כלומר לדרוך, משום שבני אדם ובהמות דורכים עליה ומתגוררים בה (כשם ש-terra נגזר מ-terere, לדרוך); או מן השורש רָצָה, כלומר לרצות, לחפוץ, משום שהיא חפצה תמיד להניב פרי; או מן השורש רוּץ, כלומר לרוץ, משום שבני אדם ובעלי חיים חיים ורצים עליה, וכל הדברים הכבדים יורדים ורצים אליה, בעוד כל היסודות וכל הגלגלים השמימיים סובבים סביבה. מן העברית אֶרֶץ יש הגוזרים את הגרמנית Erde.

ועוד, "ימים" בעברית נקראים יַמִּים מריבוי המים ושפעם: שהרי יַמִּים, בהיפוך האות יוד, זהה ל-מַיִם, כלומר מים. כן יַמִּים רומז לשורש הָמָה, כלומר להרעיש, לשאוג, כפי שהים שואג.

פסוק יא: תדשא הארץ

יא. תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא. — "תַּדְשֵׁא," לא במובן של הפקה פעילה, כפי שסבורים קאיטנוס ובורגנסיס, אלא רק באספקת החומר: שכן בבריאה הראשונה של הדברים, אלוהים לבדו הפיק באופן פעיל ויעיל, ואף בבת אחת, את כל הצמחים והנטיעות; ואלה בגודל נאות ומושלם, כפי שמלמד קדוש תומאס אקווינס, חלק ראשון, שאלה ע, סעיף 1. אכן המשורר אומר בתהילים קג, 14 (קד בנוסח המסורה): "מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם." אך כעת הארץ תורמת גם באופן יעיל להצמחת הצמחים, בפרט כשהיא ספוגה בזרע.

ועוד, קדוש בסיליוס מתפלא, ובצדק, על השגחתו האלוהית של אלוהים בנביטה, המעלה גבעולים שווים במספרם לשורשים. "הנבט, בעודו מתחמם ללא הרף, שואב דרך שורשיו הדקים את הלחות שכוח החום שואב מן האדמה. ראה כיצד גבעולי החיטה חגורים בפרקים, כדי שבחיזוקם כמו בכבלים מסוימים, יוכלו בנקל לשאת ולסבול את משקל השיבולים. בנרתיק גם הסתיר את הגרגר, שלא יהיה חשוף כטרף לציפורים אוספות דגן; ועוד, בחומת המלענים הוא מרחיק את נזק היצורים הקטנים." ואז, ביישמו זאת סמלית על האדם, הוא אומר שאלוהים "הרים את חושינו לגבהים ולא הניח לנו להיות מושלכים ארצה. הוא גם רוצה שאנו, כמו בקנוקנות, נישען ונידבק בשכנינו בחיבוקי חסד, כדי שבחיבה מתמדת ניישא כלפי מעלה."

"ועושה זרע" — כאומר: תוציא הארץ דשא שיוכל להפיק זרע להתרבות מינו.

"וְעֵץ פְּרִי" — כלומר עץ נושא פרי, כפי שבא בעברית.

"אשר זרעו בו" — שיש לו כוח להוליד את הדומה לו באמצעות הזרע שבקרבו. שכן צמחים רבים אין להם זרע במובן המדויק, כפי שניכר בערבה, בדשא, בנענע, בכרכום, בשום, בקנה, בדרדרים, בצפצפות וכדומה; אך אלה נושאים משהו במקום זרע, דהיינו בשורשיהם כוח ריבוי מסוים. וזאת לתכלית, שאף שצמחים בודדים כלים, הם בכל זאת נותרים בזרע ובפרי שהם מפיצים מעצמם; וכך משיגים מעין אלמוות ונצח.

פסוק יב: ותוצא הארץ

יב. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ. — מכאן ברור שביום השלישי הזה הארץ לא רק קיבלה את הכוח להצמיח צמחים, כפי שנראה שקדוש אוגוסטינוס סבור; אלא באותו רגע ממש שאלוהים ציווה, הארץ אכן הוציאה את כל מיני הצמחים, ואלה בשלים, רבים אף עם פרי בשל: שהרי מעשי אלוהים מושלמים הם. כך קדוש בסיליוס וקדוש אמברוסיוס.

אותו דבר אומר אני על בעלי החיים והאדם, שנבראו ביום השישי, דהיינו שכולם נבראו בגודל, בחיוניות ובכוח מושלמים, כפי שמלמדים המלומדים בדרך כלל. ממה שנאמר עולה שביום השלישי הזה גם גן העדן ניטע, ועוטר במגוון מופלא ויופי של עצים, עליהם ראה פרק ב.

עשבים רעילים וקוצים

שים לב שביום השלישי הזה הארץ הוציאה גם עשבים רעילים, וכן את הוורד עם קוציו: שכן אלה הם כמו טבעיים לוורד ומולדים בו. יש השוללים זאת, בחושבם שלפני נפילת האדם הארץ לא הוציאה דבר מזיק. אך ההפך מלמדים קדוש בסיליוס וקדוש אמברוסיוס, וזו הדעה הנכונה יותר: הן כדי שלא יחסר יופיים מן היקום, והן משום שמה שרעיל לאדם מועיל לדברים אחרים ושימושי לבעלי חיים אחרים. "הזרזירים," אומר קדוש בסיליוס, "ניזונים מרוש ואף על פי כן אינם נפגעים מן הרעל. החלבנה היא מאכל לשליו, וממנה אינם סובלים נזק כלשהו." גם משום שאותם דברים מועילים לאדם: "שכן באמצעות הדודאים מזמנים הרופאים שינה; ובמיץ הפרג הם משככים כאבי גוף חמורים." גם משום שאלוהים לפני חטאו של אָדָם, במשך ששת ימי הבריאה, הפיק בהחלט את כל מיני הדברים ועשה את היקום מושלם: ולאחר ששת ימים אלו לא ברא כל מין חדש. לפיכך אומר אני אותו דבר על זאבים, עקרבים ושאר בעלי חיים מזיקים, דהיינו שנוצרו יחד עם הבלתי מזיקים ביום החמישי. אולם שום דבר מאלה לא היה יכול להזיק לאדם לו נשאר בתמימותו; תמימות זו דרשה גם זהירות, דהיינו שיטפל בוורדים בזהירות שלא ייתקל בקוצים.

מחצבים ורוחות

שים לב שנית: מאחר שיום שלישי זה הוא היום בו אלוהים עיצב ועיטר את הארץ במלואה, מן הסיבה הזו סביר ביותר שבאותו יום נוצרו גם השיש, המתכות, המחצבים וכל המאובנים, וכן הרוחות. שכן ללא רוחות לא היו יכולים לחיות ולשגשג לא צמחים ולא בני אדם.

לבסוף, מולינה סבור שביום זה נוצר הגיהינום במרכז הארץ. אך כבר אמרתי לעיל שהנכון יותר הוא שנוצר ביום הראשון, מיד לאחר נפילת לוציפר.

לא בסתיו, אלא באביב נברא העולם

תשאל: באיזה עונה בשנה נברא העולם בידי אלוהים? רבים סבורים שהדבר היה בשוויון היום-לילה הסתווי, שהרי אז הפירות בשלים. אך אני משיב: הנכון יותר הוא שהעולם נברא בשוויון היום-לילה האביבי. ראשית, משום שכל אבות הכנסייה מלמדים זאת באופן כללי. אף המשוררים, כוירגיליוס בספר ב של הגאורגיקות, בדברו על ראשית מקורו של העולם הנולד:

"אביב היה, אומר הוא; אביב גדול חגג העולם,
ורוחות המזרח חסו על נשיבותיהן החורפיות."

שנית, משום שהאביב הוא העונה היפה ביותר בשנה; ועונה כזו הלמה את אושרה של מצב התמימות, ובאביב נגאל ונברא מחדש העולם בידי המשיח. שלישית, משום שהקונסיליום הפלשתיני, שהתכנס בתקופת האפיפיור ויקטור בשנת 198 לספירה, הגדיר דבר זה עצמו. קונסיליום זה מוכיח את דעתו מן המילה "תדשא": שהרי באביב הארץ מתחילה לנבוט. הוא גם מלמד שהעולם נברא בשוויון היום-לילה האביבי, ומוכיח זאת מכך שאלוהים אז חילק את האור מן החושך לחלקים שווים, דבר המתרחש בשוויון היום-לילה. הוא מוסיף שהיום הראשון של העולם היה 25 במרס, בו גם קיבלה הבתולה מרים את הבשורה, והמשיח התגשם בה, ובו לאחר 34 שנה סבל או קם מן המוות. ברור שיום זה היה יום ראשון בשבוע.

לטענת העברים אני משיב שבראשית העולם לא הונבו ביום השלישי הזה כל הפירות בשלים בכל מקום; אלא אלוהים הצמיח בצמחים ובעצים — באלה עלים, באחרים פרחים נאים ביותר, באחדים פירות מבשילים, ובאחרים פירות בשלים — לפי טבעו, איכותו ותנאיו של כל צמח ועץ, וכן של כל אזור.

על מעשה היום הרביעי

פסוק יד: יהי מאורות ברקיע

יד. יִהְיוּ מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ. — תשאל, כיצד נעשה הדבר? שים לב ראשית, כי "רקיע" כאן אינו מציין רק את השמים השמיניים, שמי הכוכבים, אלא מתפרש כמרחב כל הגלגלים השמימיים. שכן המילה העברית רָקִיעַ מציינת את כולם; ומשה מדבר אל העברים הפשוטים, שלא ידעו להבחין בין גלגלים אלה.

הכוכבים אינם בעלי נפש. שים לב שנית, אף שאפלטון טוען, וקדוש אוגוסטינוס, אנכירידיון פרק נח, מסתפק האם השמש, הירח והכוכבים הם בעלי נפש ומחוננים בשכל, ובהתאם לכך האם הם עתידים להתברך יחד עם בני אדם ומלאכים: עם זאת מן המוסכם כעת שאין השמים בעלי שכל, ולא הכוכבים; שכן אין לשמים ולכוכבים גוף אורגני. יתרה מכך, תנועתם המעגלית, התמידית והטבעית מורה שעיקרון תנועתם, דהיינו טבעם, אינו חופשי או שכלי, אלא חסר נפש ומוגדר לחלוטין: כך קדוש הירונימוס על ישעיהו כה, וכך אבות הכנסייה והפילוסופים באופן כללי. לפיכך שוגה פילון, שנהג להתאפלטן כדרכו, בספרו על בריאת ששת הימים, בלמדו שהכוכבים הם בעלי חיים בעלי שכל. כמו כן שוגה פילסטריוס באומרו: כפירה היא לטעון שהכוכבים קבועים בשמים, שכן ודאי הוא שהם נעים בשמים, כשם שציפורים נעות באוויר, וכשם שדגים שטים במים. שכן ההפך הוא הנלמד מכל האסטרונומים, דהיינו שהכוכבים מחוברים לגלגלם ונעים ומסתובבים עמו, כלומר עם השמים השמיניים, שמי הכוכבים.

הכוכבים נבדלים במינם מן הגלגלים ומן כוכבי הלכת. אניח שלישית, כי נכון יותר לומר שהכוכבים וכוכבי הלכת כולם נבדלים במינם מגלגליהם, כלומר משמיהם; וכן שהכוכבים נבדלים מכוכבי הלכת, ולבסוף שכוכבי הלכת נבדלים זה מזה במין. הדבר מוכח ראשית, שכן הכוכבים וכוכבי הלכת זוהרים באור מופלא שאין לגלגלים. וכן, הכוכבים מאירים מעצמם ומטבעם. אלברטוס, אביסנא, בדא ופליניוס ספר ב פרק ו שוללים זאת, אך שאר המלומדים מאשרים זאת באופן כללי, והדבר ברור מן הניסיון; שכן מעולם לא נצפתה בהם, אף דרך טלסקופ, תוספת או הפחתה של אור, בין שהם מתקרבים לשמש ובין שהם מתרחקים ממנה. שנית ובעיקר, משום שהם רחוקים מן השמש מרחק עצום, של שבעים ושישה מיליון מילין: ועד למרחק כזה אין כוחו ואורו של השמש יכולים להגיע. על הכוכבים אמרתי זאת: שכן ברור שהירח אינו מאיר מעצמו, אלא שואל את אורו מן השמש. וסביר שכך הדבר גם לגבי שאר כוכבי הלכת. שכן שנוגה מתחרגלת, גדלה ופוחתת בזמנים קבועים כמו הירח — ראיתי זאת בעצמי בבירור דרך טלסקופ. שלישית, הדבר ברור מכך שלכוכבים השפעות מופלאות וכוח מופלא על הדברים הנחותים האלה, מה שאין לגלגלים עצמם: כך מולינא ואחרים.

אמרתי שהכוכבים נבדלים במינם מכוכבי הלכת: שכן סביר שכוכבים רבים הם מאותו מין, דהיינו אלה שיש להם אותו אופן השפעה על הדברים הנחותים האלה; ואלה שיש להם אופן שונה, הם ממין שונה. אופן שונה זה נלמד מן השוני בתוצאות של יובש, לחות, חום וקור שהם מחוללים בארץ.

ממה נוצרו גרמי השמים? אומר אני: ביום הרביעי הזה דילל האלוהים חלק אחד מן השמים, כדי לעבות חלק אחר, דהיינו את האור הבהיר ההוא שנברא ביום הראשון ונקרא אור, פסוק ג; ובאותו חלק שהתעבה כך, לאחר שגורשה צורת השמים, הכניס צורה חדשה של שמש, ירח וכוכבים: באופן דומה עשה מן המים ביום השני את הרקיע. שוגים אפוא הקדמונים שסברו שהכוכבים הופקו מאש, ושהם אשיים. ומכאן אומר המשורר:

אתם, אשות הנצח, וכוח האל שלא יחולל —
אתכם אני מעיד.

ושוגים גם אלה הסוברים שהכוכבים נוצרו ביום הראשון מבחינת מהותם; וביום הרביעי הזה רק חוננו בתכונות מקריות, כגון אור, תנועה עצמית, וכוח השפעה על הדברים הנחותים האלה.

האם בתחייה יעשה האלוהים שמש חדשה? באופן דומה מולינא ואחרים סוברים באופן סביר שבתחייה יפיק האלוהים שמש אחרת, שתהיה לה צורה אחרת, לא רק מקרית אלא מהותית, שכן מטבעה יהיה לה פי שבעה יותר אור מאשר לזו שלנו, כמו שאומר ישעיהו פרק ל, כו.

עוד, ביום הרביעי הזה חילק האלוהים את גלגלי כוכבי הלכת לחלקיהם, כלומר למעגלים יוצאי מרכז, קונצנטריים, אפיציקלים, אם ישנם כאלה; שכן אריסטו שולל את כל אלה, בלמדו שכוכבי הלכת נעים רק בתנועת גלגלם. ואילו האסטרולוגים, ודונס סקוטוס עם בני סיעתו, מניחים אותם, משום שהם מלמדים שכוכבי הלכת נעים בגלגלם בעצמם, לפי מעגלים יוצאי מרכז ואפיציקלים.

באיזה חלק של השמים נוצרה השמש? שים לב. ממה שנאמר במעשה היום השלישי עולה שהשמש נוצרה בראשית מזל טלה. כך אומר בדא: שכן אז מתחיל האביב. ואילו הירח נוצר בנקודה שממול לשמש, דהיינו בראשית מזל מאזניים. הירח היה אפוא מלא אז, כפי שקובע הסינהוד הפלשתינאי שהוזכר לעיל; כך שהשמש האירה חצי כדור אחד, והירח את החצי האחר. כך מולינא ואחרים.

מאורות. — בעברית מְאֹרוֹת, מן השורש אוֹר, כלומר אור. השמש היא אפוא "אור". מכאן כינו המצרים את השמש ואת השנה המתוארת במהלך השמש "הורוס". מכאן קראו היוונים לשנה ὥρα, ומכאן נקרא כל חלק מרכזי בשנה ὥρα, כגון אביב, סתיו, קיץ, חורף. מכאן, בדרך של סינקדוכי, כינו את היום, ולבסוף את חלק היום הידוע, שאנו קוראים לו בדרך כלל "שעה", ὥρα. ראה כיצד נגזרה מקור המילה "שעה" מן העברים אל המצרים, מהם אל היוונים והרומאים. כך מפאטר קלאביוס מלמד וואלוס שלנו, ספר א על השעונים פרק א. שכן מן העברים אל המצרים והיוונים נבעה כל חכמה, בפרט חכמת החשבון, שיטת השעות ומלאכת השעונים. לפיכך, השעון הראשון שנמצא בתולדות הקודש והחול הוא שעונו של אחז, אביו של חזקיהו מלך יהודה, ישעיהו לח, ח. כך פאטר קלאביוס, ספר א גנומון, עמוד ז.

יַבְדִּילוּ בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, כלומר: יבחינו בין יום ללילה, ובכך יורו לבני אדם ולבעלי חיים שעתידים להיברא את זמני העבודה והמנוחה. ועוד, יבדילו בין יום ללילה מבחינת המיקום וחצי הכדור, כך שבעוד השמש והיום בחצי כדור אחד, בחצי האחר יהיו הלילה והירח השולט בלילה. שכן מפסוק זה נראה שהירח נברא מול השמש, כפי שאמרתי.

באופן סמלי, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי כותב אל הקיסר הקונסטנטינופוליטני, ספר א של הדקרטלים כותרת לג, פרק סוליטאי: "ברקיע השמים, כלומר הכנסייה האוניברסלית, עשה האלוהים שני מאורות גדולים, כלומר יסד שתי סמכויות, שהן הסמכות האפיפיורית והשלטון המלכותי. אולם זו השולטת בימים, כלומר בענייני הרוח, היא הגדולה; וזו השולטת בענייני הבשר, היא הקטנה: כדי שייוודע שההבדל בין האפיפיורים למלכים הוא כהבדל שבין השמש לירח."

על מה מורים גרמי השמים? וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. — "לאותות" — לא סימנים של אסטרולוגיה שיפוטית, שכן זו מגנה כתבי הקודש, ישעיהו מז, כה; ירמיהו י, ב. שכן אף שהכוכבים משפיעים ומשנים את מזג הגוף ותכונתו, ומשם נוטים את הנפש לאותו כיוון, אינם מכריחים אותה. שכן גם אם הנפש מחקה לעתים קרובות את מזג הגוף, ומכאן אנו מוצאים שבעלי מרה צהובה הם כעסנים; בעלי מרה דמית הם נדיבים; בעלי מרה שחורה הם חשדנים, פחדנים, קטני נפש וקנאים; ובעלי ליחה הם עצלנים: עם זאת הרצון, בייחוד בסיוע החסד, שולט בגוף ובתשוקות אלה; ומכאן אנו רואים רבים מבעלי מרה צהובה שהם ענווים, ומבעלי מרה שחורה שהם נדיבים ואמיצי לב. החכם אפוא ישלוט בכוכבים.

לפיכך, השמש והירח "יהיו לאותות," כלומר סימנים מקדימים לגשם, שמש, כפור, רוחות וכדומה. למשל, "אם ביום השלישי מן המולד יהיה הירח דק ובוהק בזוהר טהור, הוא מבשר שמים בהירים ויציבים; אך אם ייראה עבה בקרניו ואדמדם, הוא מאיים בגשם סוער ומופרז מן העננים, או בסערה נוראה מן הדרום," אומר קדוש בסיליוס דרשה ו על הקסאמרון; ובהמשך: הירח מרטיב, כפי שניכר הן באלה הישנים בחוץ תחת הירח, שראשיהם מתמלאים לחות יתרה; הן במוחות בעלי החיים ובליבת העצים, הגדלים והצומחים עם הירח. עוד, הירח גורם ומסמן את גאות הים ושפלו. שנית, יהיו לאותות לזריעה, נטיעה, קציר, שיט, בציר וכדומה. שלישית ובעיקר, יהיו לאותות של ימים, חודשים ושנים, כך שזהו הנדיאדיס, או "לאותות ולמועדים": כלומר לאותות עתיים, או לאותות הזמנים; "לאותות ולימים", כלומר לאותות הימים; "לאותות ולשנים", כלומר לאותות השנים; שכן השנה מתוארת במהלך אחד של השמש וסיבוב אחד דרך גלגל המזלות, ושנים עשר מחזורי ירח.

שים לב, כי "מועדים" כאן משמעם אביב, קיץ, חורף וסתיו. וכן עתות יובש, חום, לחות, סערות, בריאות ומחלות: שכן השמש והירח הם סימניהם וסיבתם של אלה.

באופן סמלי ואנגוגי, קדוש אוגוסטינוס ספר יג על בראשית לפי הפשט, פרק יג, ביצירה הבלתי גמורה: "יהיו לאותות ולמועדים," כלומר יבחינו בין הזמנים, שבהבדלי המרווחים ביניהם ירמזו שהנצחיות הבלתי משתנה שוכנת מעליהם. שכן סימן וכמעט עקבה של הנצחיות נראה זמננו זה שלנו, כדי שנלמד מכאן לעלות מן הסימן אל המסומן, כלומר מן הזמן אל הנצחיות, ולומר עם קדוש איגנטיוס: "מה נבזה בעיניי הארץ כשאני מביט בשמים!" באמת אומר קדוש אוגוסטינוס באמרות, אמרה 270: "בין הדברים הזמניים לנצחיים ההבדל הוא זה, שהזמניים נאהבים יותר לפני שנרכשים, אך מתבזים עם בואם: שכן שום דבר אינו משביע את הנפש מלבד הנצחיות האמיתית והוודאית של שמחה בלתי ניתנת לקלקול; ואילו הנצחי נאהב בלהט רב יותר לאחר שנרכש מאשר בעודו מיוחל, שכן שם האהבה תרכוש יותר ממה שהאמונה האמינה או התקווה ייחלה." ראה את שיחתו של קדוש אוגוסטינוס בעניין זה עם אמו מוניקה, ספר ט של הווידויים פרק י.

וּלְיָמִים וְשָׁנִים, כלומר: כדי שהשמש, הירח והכוכבים יהיו מורי כל הימים הטבעיים, המלאכותיים, חגיגיים, קריטיים, משפטיים, ושל שווקים, וכן של שנים ירחיות, שמשיות, גדולות, קריטיות וכדומה, שעליהם כתבו צנסורינוס ומקרוביוס. כך בסיליוס ותאודורטוס.

פסוק טז: ויעש אלוהים את שני המאורות הגדולים

טז. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים, — את השמש ואת הירח. שכן אף שהירח קטן מכל הכוכבים למעט כוכב חמה, בכל זאת מכיוון שהוא הקרוב ביותר לארץ, נראה כגדול מכולם, כמו השמש. עוד, לירח יש יעילות וכוח פעולה על הדברים הנחותים האלה גדולים יותר משאר הכוכבים. כך קדוש יוחנן כריסוסטומוס כאן דרשה ו, פררירוס, ופאטר קלאביוס על הספירה פרק א, שם הוא מלמד שהארץ מכילה בתוכה את גודל הירח שלושים ותשע פעמים. בחריפות, כשנשאל הפילוסוף סקונדוס על ידי הקיסר אדריאנוס: "מהי השמש?" השיב: "עין השמים, זוהר ללא שקיעה, עטרת היום, מחלק השעות. מהו הירח? ארגמן השמים, יריב השמש, אויב הכישוף, נחמת ההולכים בדרכים, חוזה הסערות." ואפיקטטוס אמר לאותו אדריאנוס: "הירח הוא עוזר היום, עין הלילה; הכוכבים הם גורלות בני האדם." אך דבר אחרון זה הוא טעות של בעלי ההורוסקופ. נשגב יותר אומר בן סירא מג, ב ואילך: "השמש, אומר הוא, כלי," כלומר מכשיר, "מופלא של העליון, שורף הרים, נופח קרני אש. הירח, הוראת הזמן וסימן העולם. מן הירח סימן ליום חג. כלי מחנות במרומים, ברקיע השמים זוהר בכבוד," כלומר הכוכבים הזוהרים ברקיע הם ככלים, כלומר כלי נשק, מלחמתיים של האלוהים. "תפארת השמים כבוד הכוכבים, מאיר עולם במרומי אדון. בדברי הקדוש יעמדו למשפט," כלומר הכוכבים עומדים למשפט בפקודת האלוהים, כלומר לביצוע גזרתו ופקודתו, "ולא ייעפו במשמרותיהם." שכן הכוכבים, כחיילים ושומרי לילה של האלוהים, עומדים תמיד על משמרתם, קשובים לכל הנהגתו.

באופן סמלי, קדוש בסיליוס, דרשה ו על ההקסאמרון: הירח, אומר הוא, שתמיד גדל או פוחת, הוא סמל של חוסר יציבות, ומורה שכל ענייני האדם שרויים בשינוי מתמיד; ואילו השמש, הדומה תמיד לעצמה, היא סמל של דעת יציבה. מכאן אומר החכם: "אִישׁ קָדוֹשׁ בְּחָכְמָה עוֹמֵד כַּשֶּׁמֶשׁ; כִּי הַכְּסִיל כַּיָּרֵחַ מִשְׁתַּנֶּה," בן סירא כז, יב.

מרחב השמים המופלא, וקטנות הארץ. וְאֵת הַכּוֹכָבִים, — כדי שיחד עם הירח ישלטו בלילה ויאירו אותו, תהילים קלה (קלו), ז. מלמדים האסטרונומים שגובהם ולפיכך גודלם של הגלגלים השמימיים והכוכבים הוא מופלא, עד שהארץ, שהיא מרכז העולם, היא ביחס אליהם כנקודה: כשם שכל הנכסים, הטובות והשמחות הארציות הם כנקודה ביחס לשמימיים, ויחסם כיחס טיפה לים כולו.

השמש רחוקה מן הארץ ארבעה מיליון מילין. שכן ראשית, הם מלמדים שהשמש מכילה בתוכה את כל כמות הארץ מאה ושישים פעם, ושהיא רחוקה מן הארץ ארבעה מיליון מילין או ליגות ויותר: ומכאן עולה שהיקף גלגל השמש ומרחבו כה גדולים, עד שהשמש, בעוברה את מעגלה בעשרים וארבע שעות, מהלכת בשעה אחת 1,140,000 מילין: שזהו כאילו הייתה מקיפה את הארץ חמישים פעם. שכן היקף הקמור של שמי השמש מכיל עשרים ושבעה מיליון ושלוש מאות ושישים אלף מילין. שער מכאן גדולתו של האלוהים. "שכן השמש והירח לעומת הבורא הם כיתוש ונמלה," אומר קדוש בסיליוס, דרשה ו על ההקסאמרון.

הרקיע רחוק מן הארץ שמונים מיליון מילין. שנית, הם מלמדים שהארץ רחוקה מקערורית הרקיע, כלומר השמים השמיניים, שמי הכוכבים, שמונים וחצי מיליון מילין; ושעוביו של הרקיע הוא כמותו, כלומר שמונים מיליון; כמה אפוא צריך להיות המרחק, העובי והמרחב של השמים התשיעיים, העשיריים, ובייחוד שמי האש העליונים?

כוכב מהלך בכל שעה ארבעים ושניים מיליון מילין. מכאן שלישית, הם מלמדים שכל נקודה על קו המשווה, וכל כוכב, מהלכים בכל שעה ארבעים ושניים מיליון מילין ועוד שליש מיליון: שזהו שיעור שפרש רוכב על סוס, המהלך ארבעים מילין ביום, היה עושה בשנתיים אלף תשע מאות וארבע שנים; ועוד, שזהו כאילו מישהו בשעה אחת הקיף את הארץ אלפיים פעם. ועוד יותר מהלך השמים התשיעיים, ויותר מכך העשיריים, הנחשבים למניע הראשון; חשוב אפוא כמה מהיר הוא הזמן.

כמה מהיר הזמן? שכן הזמן מהיר כמהירות תנועתו של המניע הראשון עצמו, שהוא מידתו; הזמן אפוא נישא מהר יותר בהרבה מחץ, או מכדור היורה מתותח: שכן כדור כזה היה צריך ארבעים יום כדי להקיף את כל הארץ, מה שכוכב עושה בשעה אחת אלפיים פעם; כברק אפוא עף הזמן שאינו חוזר: כברק עם הזמן אנו נישאים ונחטפים אל הנצחיות. "אתה ישן," אומר קדוש אמברוסיוס על תהילים א, "וזמנך" אינו ישן, אלא "הולך;" ואף יותר — עף.

אבן רחיים מן הרקיע אל הארץ בתשעים שנה. מכאן רביעית, הם מסיקים שאם אבן רחיים הייתה מתחילה ליפול מקמור הרקיע אל הארץ, היא הייתה צריכה תשעים שנה כדי ליפול ולהגיע לארץ, אף אם בכל שעה הייתה נופלת מאתיים מילין. שכן חלק ארבע מאות ושישים מיליון לימים ושנים, ותן לכל שעה מאתיים מילין, ותמצא שכך הדבר.

שישה הבדלי גודל בין הכוכבים. חמישית, הם מלמדים שאין כוכב ברקיע שאינו גדול מכדור הארץ כולו שמונה עשרה פעם לפחות; ואף יותר, על פי דעת תלמי ואלפרגנוס, הם מחלקים את כל הכוכבים לשישה הבדלי גודל. כוכבי הגודל הראשון והגדול ביותר מספרם 17, וכל אחד מהם גדול מן הארץ כולה מאה ושבע פעמים; כוכבי הגודל השני מספרם 45, וכל אחד מהם גדול מן הארץ תשעים פעם; כוכבי הגודל השלישי מספרם 208, וכל אחד מהם גדול מן הארץ שבעים ושתיים פעם; כוכבי הגודל הרביעי מספרם 264, וכל אחד מהם גדול מן הארץ חמישים וארבע פעם; כוכבי הגודל החמישי מספרם 217, וכל אחד מהם גדול מן הארץ שלושים וחמש פעם. כוכבי הגודל השישי והנמוך ביותר מספרם 249, וכל אחד מהם גדול מן הארץ שמונה עשרה פעם.

מרחב שמי האש העליונים העצום. שישית, הם מלמדים שהיחס בין העולם כולו, הכלול בתוך קערורית הרקיע, לבין מרחב שמי האש העליונים, קטן בהרבה מן היחס שבין כדור הארץ לרקיע עצמו.

בשמונת אלפים שנה לא היה אדם עולה לשמי האש העליונים. שביעית, מן האמור הם מסיקים שאם היית חי אלפיים שנה ובכל יום היית עולה ישירות למעלה מאה מילין, ברציפות, לאחר אלפיים שנה עדיין לא היית מגיע לקערורית הרקיע; ועוד, לאחר אלפיים שנה נוספות, עולה באותו שיעור יומי, לא היית מגיע מן הקערורית אל הקמור של הרקיע; ולבסוף, לאחר ארבעת אלפים שנה ויותר, עולה באותו שיעור יומי, לא היית מגיע מקמור הרקיע אל שמי האש העליונים. דברים אלה ועוד מלמד פאטר כריסטופורוס קלאביוס על הספירה, פרק א.

אם כן, אילו היינו עומדים בכוכב כלשהו, וכל שכן בשמי האש העליונים, ומשקיפים מלמעלה על גוש הארץ הקטנטן הזה — האם לא היינו קוראים: זוהי הנקודה שבני אדם משתוקקים אליה כנמלים; זוהי הנקודה שבין בני התמותה נחלקת באש ובברזל. הו כמה צרים הם גבולות בני התמותה, הו כמה צרות הם נפשותיהם! "יִשְׂרָאֵל, מַה גָּדוֹל בֵּית אֱלֹהִים, וְעָצוּם מְקוֹם אֲחֻזָּתוֹ!" בזה אפוא את הנקודה הזו, ושא עיניך אל מרחב השמים: כל מה שאתה רואה כאן קטן וחולף; חשוב על הדברים הנצחיים והאינסופיים. מי שחושב על כך — האם יהיה שוטה וטיפש עד כדי לגזול שלא בצדק מקום מתוך הנקודה הזו, כגון שדה, בית או דבר אחר מרעהו בכוח או בערמה, ובכך לרמות ולמנוע מעצמו את מרחבי הגלגלים העליונים האינסופיים? מי יעדיף נקודת ארץ על אינסופיות השמים? מי ימכור את ארמונות הכוכבים הנרחבים והמזהירים בעד חלקיק של אדמה אדומה או לבנה (שכן אין הזהב והכסף אלא כך)? עני אתה? חשוב על השמים; חולה אתה? סבול, כך עולים אל הכוכבים; מבוזה אתה, נלעג, נרדף? סבול, כך עולים אל הכוכבים; אנח, שקוד, עמול, הזע מעט, כך עולים אל שמי האש העליונים.

כך הנער הקדוש סימפוריאנוס, כשנגרר למוות קדושים תחת הקיסר אורליאנוס, עודדה אותו אמו בדברים אלה: "בני, בני, זכור את החיים הנצחיים, שא עיניך לשמים, וראה את השולט שם: שכן חייך אינם נלקחים ממך, אלא מוחלפים לטובים יותר." ובדברים אלה נלהב, נתן בגבורה את צווארו לתליין, ועף כקדוש אל השמים.

כך בזמננו, אותה מטרונה אצילה שנידונה למוות נורא באנגליה על אמונתה — כלומר להישכב על אבן חדה ולהילחץ מלמעלה במשקל כבד עד שייצאו ממנה חייה ונפשה — בעוד אחרים מזדעזעים, היא בשמחה שרה שירת הברבור: "כמה קצרה היא הדרך המובילה לשמים: בעוד שש שעות ארקיע מעל לשמש ולירח, אדרוך ברגליי על הכוכבים, אבוא אל שמי האש העליונים."

כך קדוש וינצנטיוס, מרים דעתו לשמים, ניצח ואף לעג לכל עינוייו של דקיאנוס; וכשהורם על מתלה העינויים ונשאל בלעג על ידו היכן הוא: "במרומים," אמר, "משם אני משקיף מלמעלה עליך, המתנשא בשלטון ארצי;" ולמאיים עליו בעינויים כבדים יותר: "אינך נראה לי כמאיים," השיב, "אלא כמציע את מה שנכספתי לו בכל ליבי." לפיכך כשקיבל בגבורה צבתות, לפידים וגחלים על כל גופו המרוטש, אמר: "לשווא אתה מתייגע, דקיאנוס: אינך יכול להמציא עינויים נוראים כפי שאני מוכן לסבול. כלא, צבתות, לוחות לוהטים ומוות עצמו — הם משחק וצחוק לנוצרים, לא ייסורים:" שכן הם חושבים על השמים.

כך קדוש מנאס המצרי הקדוש, כשעונה בעינויים אכזריים, אמר: "אין דבר שניתן להשוותו למלכות השמים; שכן אין כל העולם, אם יישקל במאזני צדק, שווה לנפש אחת."

כך קדוש אפרוניאנוס, כששמע קול מן השמים לקדוש סיסיניוס: "בואו, ברוכי אבי, קבלו את המלכות המוכנה לכם מבריאת העולם;" ביקש להיטבל, ובאותו יום נעשה קדוש כמו שנעשה נוצרי.

קדושים ככוכבים. באופן סמלי ומוסרי, הרקיע הוא הכנסייה הקדושה, שהיא עמוד ויסוד האמת, כדברי השליח, הראשונה אל טימותיאוס ג, טו, שבה השמש היא המשיח, הירח הבתולה הקדושה, הכוכבים הקבועים שאר הקדושים, המקבלים את אורם מן המשיח כמו משמש. לפיכך אינם ככוכבי הלכת, המסתירים את השמש מאתנו מזמן לזמן; אלא ככוכבים שתמיד מכבדים את השמש, כלומר את המשיח, מצביעים עליו ומכריזים עליו, ומעידים ומתגאים שכל אורם ממנו, ועם פאולוס, שוכחים את מה שמאחור, שואפים תמיד קדימה בריצה ישרה.

לפיכך ראשית, כשם שהכוכבים בשמים, כך הקדושים שרויים בדעתם ובחייהם בשמים, מתפללים תדיר ומשוחחים עם האלוהים והמלאכים. מכאן אוהבים הם את הבדידות ובורחים משיחות סרק של בני אדם. שנית, הכוכבים, אף שהם גדולים מכל הארץ, נראים קטנים בשל מרחקם ורוממותם: כך הקדושים הם ענווים, וכל שהם קדושים יותר, כך ענווים יותר. מכאן הכוכבים מלמדים אותנו סבלנות, אומר קדוש אוגוסטינוס על תהילים צד (צה). שכן בציטוט את דברי השליח, פיליפים ב: "בתוך דור עקש ופתלתול, שבתוכו אתם מאירים כמאורות בעולם:" "כמה," אומר הוא, "בודים בני אדם על המאורות ועל הירח? והם סובלים בסבלנות. חרפות מוטחות בכוכבים: ומה הם? האם מזדעזעים, או שמא אינם ממשיכים במסלולם? כמה בודים בני אדם על המאורות? והם סובלים, נושאים ואינם מזדעזעים. מדוע? משום שבשמים הם. כך גם אדם שבתוך דור עקש ופתלתול יש בידו דבר אלוהים, הוא כמאור המזהיר בשמים." כשם אפוא שהכוכבים אינם עוזבים את מסלולם שנקבע להם מאת האלוהים בגלל חרפות בני אדם: כך אין הצדיקים צריכים לעזוב את דרך המעלה בגלל גידופי בני אדם. לפיכך אדם ירא שמים לא ייחס לדברי הלצנים חשיבות יתרה מזו שהירח מייחס ללעג הילדים, או לנביחות הכלבים הנובחים כלפיו.

שלישית, הכוכבים מלמדים רוממות דעת ואיתנות בתוך צרות רבות כל כך, כדי שכמו כוכבים ישקיפו מלמעלה על כל הנעשה בעולם. שכן, כדברי אוגוסטינוס שם: "כל כך הרבה רעות נעשות, ואין הכוכבים הקבועים בשמים סוטים ממסלולם, המהלכים במסלוליהם השמימיים שנקבעו וניתנו להם בידי בוראם: כך צריכים הקדושים, אם רק יקבעו ליבם בשמים, אם יחקו את מי שאומר: 'מושבנו בשמים'. שכן מי שבמרומים ומהרהר בעניינים שלמעלה, מתוך אותם הרהורים עליונים נעשה סבלן. וכל מה שנעשה בארץ אינם חוששים, כל עוד הם ממשיכים במסלולם; וכשם שהם סובלים את מה שנעשה לאחרים, כך סובלים גם את מה שנעשה להם, כמאורות. שכן מי שאיבד את סבלנותו, נפל מן השמים."

רביעית, הכוכבים מאירים ומפיצים אור על כל העולם בלילה, ותמיד באור שווה: כך גם הקדושים מזהירים בליל העולם הזה, ובדבריהם ובמעשיהם מראים לכולם את דרך המעלה ואת הנתיב לשמים, ותמיד בשלווה ובעקביות דעת שוות. ואור הכוכבים אינו כאור נר, מנורה או אבוקה, הניזון משעווה, שמן או דונג, ומכלה אותם, ועם כילויים כבה. שכן לאלה דומים העוסקים במעלה מתוך שיקולים גשמיים ואנושיים. שכן ברגע שאלה נפסקים, נפסקים גם מעלתם ודבקותם; הקדושים מאירים תמיד ככוכבים, משום שמן האלוהים ולאלוהים עצמו הם מאירים: שכן רק לרצות את האלוהים ולהפיץ את כבודו הם שואפים.

חמישית, אור הכוכבים טהור ביותר, כמו הכוכבים עצמם: כך הקדושים רודפים אחר צניעות וטהרה מלאכית. מכאן, כשם שבכוכבים אין שום עננה, אפלה או כהות, כך בקדושים אין מלנכוליה, אין כעס, אין טרדה, אין חשד; משום שהם מביטים על הכל בעיניים מאירות ונדיבות כמו כוכבים. אינם יודעים מהי צביעות, רמייה, זדון: שכן האהבה אינה חושבת רעה. לפיכך נראים כמעט כחסרי חטא.

שישית, אור השמש והכוכבים הוא מהיר ביותר; ברגע אחד הוא מתפשט ומתפזר על כל העולם: כך הקדושים מהירים במעשי האלוהים, בייחוד אנשי השליחות, הרצים בין המדינות ומבשרים את הבשורה, שעליהם נאמר כראוי ישעיהו יח, ב: "לְכוּ, מַלְאָכִים קַלִּים, אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל עַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה."

שביעית, אור הכוכבים הוא רוחני: כך רוחניים הם דברי הקדושים, וכן מחשבתם ואורח חייהם. שמינית, אור השמש והכוכבים, אף אם הוא מאיר ביבים, אשפתות, גופות ומזבלות, אינו מתלכלך מהם ולו כמלוא הנימה: כך הקדושים, בהתהלכם עם חוטאים, אינם מתטנפים בחטאיהם, אלא אדרבה מאירים אותם, ועושים אותם דומים לעצמם, כלומר מוארים וקדושים. תשיעית, אור השמש והכוכבים מאיר באופן שגם מחמם: כך הקדושים מלהיבים אחרים באהבה, עד שהם מאירים כדי שיבערו; אך אינם בוערים כדי שיאירו, כפי שאומר המשיח על קדוש יוחנן המטביל: "הוא היה הנר הבוער והמאיר," לא "המאיר והבוער", כפי שמעיר בצדק קדוש ברנרדוס, דרשה על קדוש יוחנן המטביל: "שכן רק להאיר הוא הבל, רק לבעור אינו מספיק, לבעור ולהאיר הוא השלמות."

ולבסוף, בתפארת השמים יזהירו ככוכבים, כפי שמלמד השליח הראשונה אל הקורינתים טו, מא, ודניאל פרק יב, ג: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד." הוסף, שהכוכבים מסתירים את מהותם וגודלם העצום, ומראים רק אור קטן כניצוץ. כך הקדושים מסתירים את עצמם ואת מעלותיהם, חסדם ותפארתם מבני אדם ומבקשים להיעלם. לפיכך מעשיהם אמנם מאירים, כדי שבני אדם יפארו מהם את האלוהים; אך באופן שהם מראים את אור המעשים ומסתירים את עצמם: שכן רצונם שלא ייראו, כדי שבני אדם הרואים את המעשה ואינם רואים את העושה, ייחסוהו לאלוהים, שהוא אבי כל המאורות, ויהללוהו.

על מעשה היום החמישי

פסוק כ: ישרצו המים

כ. יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף.

יִשְׁרְצוּ. — בעברית יִשְׁרְצוּ, כלומר יבעבעו ויפכו בשפע רב. זוהי מילה מיוחדת לדגים ולצפרדעים, ומציינת את פוריותם, התרבותם ופרייתם המופלאים. מכאן, בשל עודף הלחות, הדגים טיפשים וסכלים, ואדם אינו יכול לאלפם או לביתם, אומר קדוש בסיליוס דרשה ז על ההקסאמרון. עוד אומר הוא, שום מין בדגים אינו חמוש בשיניים בחצי הלסת בלבד, כשור או כשה: שכן אין דג מעלה גרה, מלבד הסקארוס לבדו; אלא כולם מזוינים בחד שיני דגים שכיחים, כדי שאם יהיה עיכוב בטחינה, המזון יתמוסס בלחות. יש מהם הניזונים מבוץ, יש מאצות: האחד טורף את חברו, והקטן הוא מאכלו של הגדול, ולעתים קרובות שניהם נעשים טרף לשלישי.

כך בין בני האדם, החזק שודד את החלש, והלה נעשה בתורו טרף לחזק ממנו. הסרטן, כדי לטרוף את בשר הצדפה — כשהיא פותחת את קונכייתה לשמש — משליך אליה אבן קטנה כדי שלא תוכל להיסגר, ובכך פולש אליה וטורף אותה. הסרטנים הם הגנבים והשודדים הערמומיים. התמנון נדבק לכל סלע ולובש את צבעו; ובכך הדגים השטים אליו כאל סלע, הוא תופס וטורף. התמנונים הם הצבועים, המתחזים לצנועים עם הצנועים, למופקרים עם המופקרים, לזוללים עם הזוללים וכדומה, ולפיכך המשיח קורא להם זאבים טורפים.

הדגים אומרים: "נלכה אל הים הצפוני. שכן מי ים זה מתוקים יותר משאר ימים, משום שהשמש שוהה בו מעט ואינה שואבת בקרניה את כל הראוי לשתייה. שכן יצורי הים מעדיפים מים מתוקים; מכאן הם שטים לעתים קרובות אל הנהרות ומתרחקים מן הים. מסיבה זו הם מעדיפים את ים פונטוס על שאר מפרצי הים, כמתאים יותר להטלת ולגידול הצאצאים." למד, הו אדם, מן הדגים השגחה, כדי שתדאג לעצמך בדברים המועילים לישועתך.

"קיפוד הים, כשמרגיש שסערת רוחות מתקרבת, לוקח אבן לא קטנה ונכנס תחתיה, מייצב את עצמו תחתיה כמו תחת עוגן. כשרואים זאת הספנים, הם חוזים את הסערה המתקרבת. הצפע מחזר אחר נישואין עם מורנה ימית, ובשריקתו מודיע על נוכחותו; והיא רצה אליו ומזדווגת עם הארסי. מה מלמד זאת? בין שבעלה קשוח," בין שהוא שיכור, תסבול אותו האישה. וגם הבעל ישמע: הצפע פולט את ארסו מפני כבוד הנישואין; ואתה את קשיות ליבך, את פראותך, את אכזריותך אינך מניח מפני כבוד האיחוד? האם דוגמת הצפע מועילה לנו גם באופן אחר? הזדווגות הצפע והמורנה היא מעין ניאוף של הטבע; ילמדו אפוא הפוגעים בנישואי הזולת לאיזה זוחל הם דומים."

ומאיזה חומר נעשו העופות? תשאל, האם העופות נעשו מן המים. קאייטנוס וקתרינוס שוללים זאת, וסוברים שהעופות נעשו מן הארץ: שכן כך נראה נאמר בבראשית ב, יט, ובפסוק זה העברית רומזת שרק הדגים הופקו מן המים; שכן כך אומר הנוסח במפורש: "ישרצו המים שרץ (כלומר דגים), ועוף יעופף על הארץ." אולם הדעה הרווחת של קדוש הירונימוס, אוגוסטינוס, קירילוס, דמשקנוס ושאר אבות הכנסייה (מלבד רופרטוס), שפררירוס מצטט, היא שהן העופות והן הדגים הופקו מן המים כמטריה; שכן זאת מלמדים בבירור הן תרגומנו, הן תרגום השבעים והתרגום הכשדי, שכולם מבינים את המילה היחסית אֲשֶׁר בעברית, כלומר "שֶׁ" (שכן זה שגור בעברית), כאילו נאמר: "ישרצו המים שרץ ועוף, אשר יעופף על הארץ." לבראשית ב, יט, אשיב שם. מכאן פילון קורא לעופות קרובי הדגים.

במה דומים העופות והדגים? תאמר, העופות והדגים שונים לחלוטין ואינם דומים: לפיכך לא נראה שהעופות נעשו מן המים, אלא רק הדגים. אשיב, שולל את ההנחה: שכן קרבה רבה ביניהם, כפי שמלמד בצדק קדוש אמברוסיוס, ספר ה על ההקסאמרון פרק יד.

ראשית, משום שהמים, שהם מקום הדגים, והאוויר, שהוא מקום העופות, הם יסודות סמוכים וקרובים: שכן שניהם שקופים, לחים, רכים, דקים, נעים. מכאן האוויר נהפך בקלות למים, וכן המים נהפכים לאדים ולענן: שכן העופות הם בעלי מזג אווירי יותר מימי.

שנית, משום שהן לעופות והן לדגים קלות וזריזות. מה שלעופות הם כנפיים, לדגים הם סנפירים וקשקשים. מכאן שהן לעופות והן לדגים אין שלפוחית שתן, לא חלב ולא דדים, כדי שלא יעכבו את התעופה או השחייה.

שלישית, דומה התנועה בשניהם: מה שהשחייה לדגים, התעופה לעופות, כך שהדגים נראים כציפורי מים, וכן העופות נראים כדגי אוויר. עוד, הן העופות והן הדגים מכוונים את מסלולם ומהלכם בזנבם, עד שנראה שבני אדם למדו מהם, ובייחוד מן הדיה, את אומנות השיט, אומר פליניוס ספר י, פרק י.

רביעית, עופות רבים הם ימיים, כברבורים, אווזים, ברווזים, אגמיות, שקנאים וצפורי השלדג.

לבסוף משיב קדוש אוגוסטינוס, ספר ג על בראשית לפי הפשט פרק ג, וקדוש תומאס אקווינס חלק ראשון, שאלה עא, סעיף א, שהדגים נעשו ממים עבים יותר; ואילו העופות ממים דקים יותר, הנוטים לאוויר.

ואז קדוש בסיליוס תמה כיצד מי הים מתעבים למלח, כיצד האלמוג בים הוא צמח, אך כשנחשף לאוויר הוא מתאבן; כיצד הטביעה הטבע פנינים יקרים בצדפות פשוטות ונבזות; כיצד מדם דג ארגמן נבזה נעשה צבע הארגמן, שבו נצבעים בגדי מלכים; כיצד דג הרמורה, אם נדבק לתחתית הספינה, מעצב ספינות ומרתק אותן, אף כשרוח חזקה דוחפת אותן. כל אלה מביא קדוש בסיליוס דרשה ז. אותו דבר על הרמורה מוסרים פליניוס, פלוטרכוס, אלדרובנדוס, המייחסים את הסיבה לסגולה נסתרת שהטביע הטבע ברמורה, כמו סגולת המגנט למשוך ברזל ולהצביע על הקוטב.

ובכל אלה מלמד קדוש בסיליוס ראשית, להתפעל מכוחו של האלוהים, חכמתו ונדיבותו בתיאטרון הים הזה, ולהודות לו תמיד על חסדים רבים כמספר הדגים, ואף הטיפות שבים. שנית, הוא מראה כיצד עלינו ללמוד מן הדגים ומשאר בעלי החיים והיצורים כל אחד ואחד, לימודים הולמים לחיים, ולהתאים את כל תכונותיהם ופעולותיהם לתיקון המידות: שכן כמראה ולעזר ניתנו מאת האלוהים לאדם.

כך החכם במשלי ו, ו, שולח את האדם העצל אל הנמלים: "לֵךְ אֶל הַנְּמָלָה, עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם: אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין, שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל; תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ, אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ."

שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, — כלומר שרץ בעל נפש חיה, כלומר בעל חי מרגיש. הוא קורא לדגים "שרץ", משום שלדגים אין רגליים, אלא בבטנם הם שוכנים על המים, כזוחלים וחותרים.

יצורים דו-חיים שייכים לדגים. לדגים שייך את היצורים הדו-חיים, כגון בונים, לוטרות, היפופוטמים; שאף שיש להם רגליים, אינם צועדים בהן בעודם במים, אלא משתמשים בהן כמשוטים לשחייה.

פסוק כא: ויברא אלוהים את התנינים הגדולים

כא. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים. "תנינים" בעברית נקראים תַּנִּינִים, שפירושו דרקונים, וכל בעלי חיים עצומים, הן יבשתיים הן ימיים, כגון לווייתנים, שהם כמין דרקוני מים. כך השם "תנין" משותף לכל הדגים הגדולים מסוג הלווייתנים, כפי שמלמד גסנרוס.

היהודים מפרשים "תנינים" כלווייתנים ענקיים, שלדעתם נבראו רק שניים (כדי שאם יהיו יותר, יטרפו את כל הדגים ויבלעו את כל הספינות), דהיינו נקבה, שהאלוהים הרג אותה ושומר אותה לצדיקים לסעוד בה בימות המשיח; וזכר, ששומר אותו כדי לשחק עמו בשעות מסוימות בכל יום, על פי האמור בתהילים קד: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ, בעברית: כדי שתשחק בו. אגדה זו שאבו מעזרא הרביעי פרק ו, כפי שמוסרים לירנוס ואבולנסיס. אלה הם הזיות חכמיהם.

שים לב לביטוי "התנינים הגדולים": שכן כשהם מרימים את גבם מעל המים, הם מציגים מראה של אי עצום, אומרים קדוש בסיליוס ותאודורטוס.

וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת. — "ואת" כאן משמעו "כלומר", כאילו אומר: ברא אלוהים כל בעל חי חי במים, שיש בו עיקרון של תנועה, כלומר נפש, שבה הוא יכול להניע את עצמו מרצונו, ולכן נקרא "רומש".

פסוק כב: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר גִּדְלוּ וּרְבוּ

כב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר גִּדְלוּ וּרְבוּ. ברכת האלוהים משמעה עשיית טוב; והאלוהים עשה טוב עם הדגים והעופות בכך שנתן להם תשוקה, כוח ויכולת להוליד כמותם, כדי שמכיוון שהם עצמם אינם יכולים להתקיים תמיד כפרטים אלא מתים, יתקיימו לפחות בצאצאיהם, ובכך יהיה להם מעין נצחיות: שכן כל דבר חפץ בשימורו ובנצחיותו; ומכאן הוא מפרש ומוסיף: "פרו", לא בגודל (שכן גודל ראוי קיבלו בבריאתם הראשונה), אלא, כפי שנאמר בעברית, פְּרוּ, כלומר הפרו פרי, כלומר הולידו, כדי שתרבו במספר; ואתם, הו דגים, מלאו את המים.

מדוע פוריות הדגים גדולה מפוריות העופות? שכן פוריות הדגים גדולה מפוריות העופות; ופוריות העופות גדולה מזו של בעלי חיים יבשתיים; משום, כדברי אריסטו ספר ג על הולדת בעלי חיים פרק יא, שהלחות שבה עשירים הדגים, טבעה להעצים ולעצב ביתר קלות מן הארץ.

הוסף, שדגים ועופות מולידים בביצים, המתרבות בקלות יותר ברחם מאשר עוברים, שבעלי חיים יבשתיים נושאים בבטנם. מכאן נאמר שהאלוהים בירך את העופות והדגים, אך לא את בעלי החיים היבשתיים: אף כי, כפי שמעיר בצדק קדוש אוגוסטינוס, ספר ג על בראשית לפי הפשט פרק יג, מה שנאמר באחד מובן מאליו גם באחר הדומה לו.

ואילו לאדם נאמר שהאלוהים בירך אותו, הן משום שהאדם הוא אדון כל בעלי החיים, הן משום שהאדם היה צריך להתפזר בכל ארצות תבל, בעוד שאר בעלי החיים — מהם שאינם יכולים לחיות בארצות אחרות מטבעם.

האם עוף החול הוא יחיד? תאמר: עוף החול הוא יחיד בעולם: לפיכך אין מתקיים בו "פרו ורבו". אשיב על ההנחה: רבים מן הקדמונים טענו שעוף החול קיים, לא מידיעה ודאית, אלא מן השמועה הרווחת. אולם הפילוסופים והטבעונים המאוחרים, שכתבו על עופות ביסודיות, ובראשם האחרון והיסודי ביותר אוליסס אלדרובנדוס, מחשיבים את עוף החול לאגדה, ומוכיחים בראיות רבות שאינו קיים ומעולם לא היה. עוף החול הוא אפוא עוף סמלי, לא ממשי, כפי שאראה בפרק ז, פסוק ב.

קדוש בסיליוס, דרשה ח על ההקסאמרון, ובעקבותיו קדוש אמברוסיוס, ספר ה על ההקסאמרון, מתאר ומתפעל, ראשית, מחריצות הדבורים בבניית חלות, באיסוף דבש, בסידורו, בהגנה עליו וכדומה. שנית, ממשמרות העגורים, שהם עורכים בלילה לסירוגין, כדי לשמור על הישנים. שכן כשנגמר הזמן הקבוע, זו ששמרה משמיעה קריאה ושוכבת לישון; ואחרת באה אחריה, ובשמירתה מחזירה לאחרים את הביטחון שקיבלה. הם טסים בסדר קבוע כמו בשורת קרב: אחד מוביל כמפקד, ולאחר זמן קבוע, כשסיים את תפקידו, פונה לעורף השורה, ומוסר את תפקיד ההנהגה לזה שאחריו.

שלישית, מנהגי החסידות, המגיעות ומסתלקות בזמנים קבועים; העורבים מלווים אותן ומגנים עליהן מפני עופות אחרים. סימן להגנה שהעניקו הוא שהעורבים חוזרים עם פצעים. ועוד, החסידות מכניסות את הוריהן המזדקנים תחת כנפיהן ומחממות אותם, מספקות להם מזון בנדיבות, ונושאות אותם על כנפיהן משני צדדיהם. "זוהי נסיעת החסד," אומר קדוש אמברוסיוס.

רביעית, אל יקונן איש על עוניו אם יתבונן בסנונית, האוספת קש בפיה לבניית קנה ונושאת אותו: ומכיוון שאינה יכולה לשאת טיט ברגליה (שכן רגליה כה קצרות וקטנות עד שנראית כחסרת רגליים כלל; ומכאן שבקושי ניצבת, אלא כמעט תמיד עפה), היא מרטיבה את קצות נוצותיה במים, ואז מתגלגלת באבק, ובכך יוצרת לעצמה טיט שבו היא מלכדת את הקן, ושם מטילה ביצים ומגדלת אפרוחים; ואם אחד מהם נפגע בעיניו, היא יודעת לרפאם בצמח שלדון.

חמישית, השלדג מטיל ביצים ליד חוף הים באמצע החורף כמעט, כשהרוחות והסערות זועפות, ומיד שותקות ונרגעות הרוחות והסערות, והימים נרגעים לשבעה ימים שלמים, שבהם השלדג דוגר על ביציו ומבקיע אפרוחים, ואז באים שבעה ימים שקטים נוספים שבהם מגדל את אפרוחיו. מכאן ספנים שטים בביטחון אז. מכאן גם המשוררים קוראים לימים שקטים ושלווים "ימי שלדג". השלדג מלמד אותנו לקוות לאלוהים: שכן אם הוא מעניק שלווה כזו לציפור קטנה אחת, מה לא יעניק לאדם הקורא בשמו?

חמישית, התור, שלאחר מות בן זוגו אינה מתחברת לאחר, מלמדת את האלמנות לשמור על צניעותן ולא לשאוף לנישואין עם איש אחר.

שישית, הנשר אכזרי כלפי גוזליו, נוטש אותם מהר, ואף משליך אותם מן הקן: ומכאן הוא סמל של הורים אכזריים כלפי ילדיהם. לעומתם, הנדיבים כלפי ילדיהם דומים לשליו, המלווה את גוזליו שכבר מעופפים ומספקת להם מזון עוד זמן מה.

שביעית, הנשרים ארוכי ימים (שכן לרוב הם חיים מאה שנה) ומולידים ללא הזדווגות. הצג אלה בפני הגויים האומרים: כיצד יכלה הבתולה הקדושה, בעודה בתולה, ללדת את המשיח? כך אומר גם קדוש אמברוסיוס, ספר ה על ההקסאמרון פרק כ. ועוד, אליאנוס, ספר ב על בעלי החיים פרק מ; הורוס, ספר א, היירוגליפים; איסידורוס, ספר יב; אוריגנס, פרק ז, ואחרים שמצטט אלדרובנדוס על הנשר, מוסרים שכל הנשרים הם נקבות, והן מתעברות מן הרוח ומולידות ללא זכר. אולם כל אלה אגדיים, כפי שמלמד אלברטוס מגנוס, ובעקבותיו אלדרובנדוס ספר ג על תורת העופות, עמוד 244. שכן הנשרים הם בעלי חיים שלמים, שכולם נהנים משני המינים לפי חוק הטבע המשותף, ובהם הם מולידים ומתרבים ככל שאר העופות. מלבד זאת, הנשרים חזקים בחוש הריח, ומריחים פגרים ממרחק מאות מילין, ואף מעבר לים, ועפים אליהם: ואף נראים חוזים קרבות; מכאן הם הולכים בלהקות גדולות אחר צבאות ומחנות.

שמינית, העטלף הוא בעל ארבע רגליים, ובכל זאת מכונף כציפור: מכאן הוא יולד יונקים, כבעל ארבע; ויש לו כנפיים, לא מחולקות לנוצות, אלא רציפות כקרום עורי. לאלה ולינשופים דומים החכמים בדברים הבלים, לא באמיתיים ומוצקים; שכן כינשופים, כוח ראייתם נחלש כשהשמש זורחת, ומתחדד בצל ובחשכה.

תשיעית, התרנגול השומר מעיר אותך בבוקר כדי שתקום לעבודתך, בקריאה חדה, ובשירתו מבשר את השמש העוד מרחוק, ומשכים עם המטיילים, ומוציא את האיכרים מבתיהם לעבודתם ולקצירם.

עשירית, האווז ער ותמיד, וחד ביותר בתפיסת דברים שנעלמים מאחרים. מכאן בזמנו ברומא שמרו האווזים על הקפיטוליום מפני הגאלים האויבים שהתגנבו, בקריאותיהם העירו את השומרים הישנים, והגנו עליו. ולפיכך אומר קדוש אמברוסיוס, ספר ה על ההקסאמרון פרק יג: "בצדק, רומא, אתה חייבת להם (לאווזים) את שלטונך. אלוהיך ישנו, ואילו האווזים שמרו. לפיכך באותם ימים אתה מקריב לאווז, לא ליופיטר. שכן ייכנעו אלוהיכם לאווזים, שמהם יודעים הם שנשמרו, פן גם הם ייתפסו בידי האויב."

אחת עשרה, צבא הארבה, תחת פקודה אחת, עולה כולו יחד לגובה, ולאחר שפורש את מחנותיו על כל שדה רחב, אינו טורף את הפירות עד שהדבר מותר לו מאת האלוהים וכמעט מצווה. האלוהים מספק תרופה — היא עוף הסלאוקיס, העף בלהקות וטורף את הארבה.

מלבד זאת, מהו ואיך הוא שירת הצרצר? בצהריים הוא מרבה בשירה, מפיק צליל על ידי שאיבת אוויר כשהחזה מתרחב.

שתים עשרה, החרקים (כגון דבורים, צרעות), הנקראים כך משום שמכל צד מראים חיתוכים ושקעים, חסרים ריאות, ולפיכך אינם נושמים, אלא ניזונים מן האוויר בכל חלקי גופם. לכן אם יורטבו בשמן זית, כלומר שמן הנסחט מזיתים, הם מתים משום שנתיביהם נסתמים; ואם תזלף עליהם חומץ מיד, הם חוזרים לחיים משום שנפתחים הנקבים.

שלוש עשרה, ברווזים, אווזים ושאר עופות שטים, רגליהם אינן פצולות אלא רציפות ופרושות כקרום, כדי שיוכלו לצוף ולשחות בנוחות יתרה. הברבור, בהושטת צווארו הארוך אל תוך מים עמוקים, עוסק בדיג וצד דגים.

תולעי המשי כסמל לתחייה. ארבע עשרה, סמל ודוגמה לתחייה הם תולעי המשי. שכן בהם ראשית מן הזרע נולד תולעת, ממנה נעשית זחל, מן הזחל תולעת משי, המתמלאת בעלי תות, וכשהיא מלאה טווה חוטי משי שמוציאה מקרביה, ועושה פקעת שבה היא נכנסת ומתה, ומשהפקעת נפתחת היא חוזרת לחיים, מקבלת כנפיים ונעשית פרפר, ולאחר שהשאירה זרע בפקעת היא מעופפת. כך מלמד בסיליוס.

הוסף את העופות המופלאים בשירתם, התוכי, השחרור, הצפרון, ובייחוד הזמיר, שהקטנטן הזה נראה כאינו אלא קול, ואף מוזיקה, שעליו אומר קדוש אמברוסיוס, ספר ה על ההקסאמרון פרק כ: "מהיכן לי קול תוכי ומתיקות שחרורים? הלוואי שלפחות ישיר הזמיר, שמעיר את הישן משנתו. שכן ציפור זו נוהגת לבשר את זריחת היום, ולהביא שמחה שופעת יותר בעלות השחר;" ואומר, פרק ה: "כיצד, שקנאים, המתענגים בעומק הים, בורחים מסערת הים שחשתם בה, ומשחקים במים הרדודים? האנפה עצמה, הרגילה לשכון בביצות, עוזבת את מקומותיה הידועים, ומחשש מגשם עפה מעל לעננים, כדי שלא תחוש בסערת העננים."

על מעשה היום השישי

היום השישי נתן את תושבי הארץ, כשם שהיום החמישי נתן את תושבי המים והאוויר. לאש לא ניתנו תושבים כלל: שכן אין סלמנדרה ולא כל בעל חי אחר יכול לחיות או להתקיים באש, כפי שמלמד גלנוס, ספר ג על המזגים, ודיוסקורידס, ספר ב, פרק נו, שם מתיולוס אומר שבדק זאת בעצמו, והשליך סלמנדרות רבות לאש, ונשרפו במהרה. כך הפיראוסטות או הגחליליות, שהן מעט גדולות מזבובים, חיות באש רק לזמן קצר; שכן הן נולדות בכבשני נחושת בקפריסין, ושם קופצות ומהלכות בין הלהבות, וברגע שמתרחקות מן הלהבה מתות, כפי שמעיד אריסטו, ספר ה על תולדות בעלי החיים פרק יט.

פסוק כד: תוצא הארץ נפש חיה

כד. תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, — כלומר, בעלי חיים; זוהי סינקדוכה. ושוב, "תוצא הארץ," לא כאילו הארץ היא הסיבה הפועלת: שכן זה היה אלוהים לבדו, אלא כסיבה החומרית, כאילו לומר: שיקומו, שיצאו, שיפרצו, שיבואו בעלי החיים מן הארץ.

האם כל מיני כל בעלי החיים נבראו ביום השישי? ייתכן שתשאל האם בהחלט כל מיני בעלי החיים היבשתיים נבראו על ידי אלוהים ביום השישי הזה. אני משיב ראשית, שכל מיני בעלי החיים היבשתיים השלמים וההומוגניים, כלומר אלה שיכולים להיוולד על ידי הזדווגות של זכר ונקבה ממין אחד בלבד, נבראו ביום זה: כך מלמדים בדרך כלל הפרשנים והסכולסטיקנים. והדבר מוכח מכיוון ששלמות היקום דרשה זאת. שכן אלוהים בששת ימים אלה כונן ויפה את היקום הזה בשלמות; ומכאן נובע שבששת ימים אלה ברא את הכול, כלומר את כל מיני הדברים. ומכאן נאמר שביום השביעי שבת, כלומר מיצירת מינים חדשים.

גם חיות ארסיות נבראו. אני אומר שנית, שכתוצאה מכך ביום השישי הזה נבראו כל החיות הארסיות, כגון נחשים, והעוינות זו את זו וטורפות, כגון הזאב והכבשה, ואכן נבראו עם איבה זו ואנטיפתיה טבעית זו: שכן אנטיפתיה זו טבעית להם.

ולפיכך לפני חטאו של אָדָם, טבעו של הזאב היה עוין לכבשה, והיה גורם לה מוות: אולם השגחתו של אלוהים הייתה דואגת שהדבר לא יקרה לפני שהמין הספיק להתרבות, כדי שלא יכחד. כך קדוש תומאס, חלק ראשון, שאלה 69, סעיף 1, תשובה 2, וקדוש אוגוסטינוס, ספר שלישי על פירוש בראשית כפשוטו, פרק 16, אף שאוגוסטינוס עצמו נראה חוזר בו מכך בספר ראשון של התיקונים, פרק 10, וטוען שמוסד הטבע הוא שכל החיות יאכלו צמחים, על פי הנאמר בְּרֵאשִׁית א:ל; אך מחטא האדם נגרם שאלה הפכו למזון לאלה. פרריוס סבור כמוהו, וכן אבולנסיס, בפרק 13, שם הוא דן בכך בהרחבה. גרגוריוס מניסה נראה כסובר כמותם, בנאום 2 על בריאת האדם. גם יוניליוס מלמד במפורש כמותם: "מן העובדה," הוא אומר, "שאלוהים אמר: הנה נתתי לכם את כל עשב, ברור שהארץ לא הוציאה דבר מזיק, ולא עשב ארסי, ולא עץ עקר. שנית, שאף הציפורים לא חיו מטרף ציפורים חלשות מהן, ולא הזאב ארב סביב הדיר מחפש קורבנות, ולא היה עפר לחם הנחש; אלא כל הבריות בהרמוניה ניזונו מעשבים ומפירות העצים."

אולם הדעה הראשונה, שהצגתי, היא הנכונה יותר. הסיבות שאלוהים ברא יצורים ארסיים הן: ראשית, כדי שהיקום יהיה שלם בכל סוגי הדברים; שנית, כדי שמתוכם תזרח טובתם של דברים אחרים: שכן הטוב זורח ביתר בהירות כשהוא עומד מול הרע; שלישית, מפני שהם שימושיים לתרופות ולמטרות אחרות. שכן כך מהצפע מופקת התריאקה (נוגדן). כך דמשקנוס, ספר שני על האמונה, פרק 25. ראה קדוש אוגוסטינוס, ספר ראשון על בראשית נגד המאניכאים, 16.

מדוע כמה בעלי חיים נולדים מריקבון. אני אומר שלישית, שבעלי חיים זעירים הנולדים מזיעה, אדים או ריקבון, כגון פרעושים, עכברים ותולעים קטנות אחרות, לא נבראו ביום השישי הזה באופן ממשי, אלא בכוח, וכעין בעקרון זרעי; כלומר, באותו יום נבראו אותם בעלי חיים שמתוך סידורם הוודאי היו אלה עתידים לקום באופן טבעי: כך קדוש אוגוסטינוס, ספר שלישי על פירוש בראשית כפשוטו, פרק 14, אף שקדוש בסיליוס כאן בדרשה 7 נראה כמלמד אחרת.

אכן, שפרעושים ותולעים דומים, המציקים כעת לבני אדם, היו נבראים באותה עת — דבר זה היה נוגד את מצבה המאושר ביותר של התמימות.

שים לב שבבעלי חיים קטנים פאר אלוהים זורח באותה מידה, ולעיתים אף יותר, מאשר בגדולים.

שמע את טרטוליאנוס, ספר ראשון נגד מרקיון, פרק 14: "אולם כשאתה לועג גם ליצורים הקטנים ביותר, שהאומן הגדול ביותר הגדיל במכוון במיומנות או בכוח, ובכך מלמד אותנו להעריך גדולה בקטנות, כשם שגבורה בחולשה, לפי השליח; חקה, אם תוכל, את מבני הדבורה, את אורוות הנמלה, את קורי העכביש, את חוטי תולעת המשי; סבול, אם תוכל, את אותם יצורים ממש של מיטתך ומחצלתך, ארסי החיפושית, עקיצות הזבוב, חצוצרת היתוש וחניתו: מה יהיו היצורים הגדולים, כשאתה ניזוק או נעזר על ידי קטנים כאלה, כך שלא תבזה את הבורא אף בדברים קטנים?"

כך כריסיפוס, כפי שפלוטרכוס מעיד בספר חמישי על הטבע, אמר שפשפשים ועכברים שימושיים מאוד לאדם; שכן על ידי פשפשים אנו ניעורים משינה, ועל ידי עכברים אנו מוזהרים לנקוט זהירות באחסון רכושנו.

קדוש אוגוסטינוס, בפירוש על תְּהִלִּים קמח: "תשים אהבתכם לב, הוא אומר: מי סידר את איברי הפרעוש והיתוש, שיש להם סדר משלהם, חיים משלהם, תנועה משלהם? התבונן בכל בריה זעירה שתרצה, קטנה ככל שתהיה: אם תתבונן בסדר איבריה, ובנפש החיים שמניעה אותה, למען עצמה היא בורחת מן המוות, אוהבת את החיים; מחפשת הנאות, נמנעת ממטרדים, מפעילה חושים שונים, תקיפה בתנועה המתאימה לה. מי נתן ליתוש את עוקצו, שבו הוא מוצץ דם? כמה דקה הצינורית שדרכה הוא שותה? מי סידר את אלה? מי עשה את אלה? אתה מזדעזע מן הקטנים ביותר — הלל את הגדול."

אף לא כלאיים. אני אומר רביעית, שכלאיים, כלומר בעלי חיים שנוצרים מהזדווגות של מינים שונים, כגון הפרד מסוסה וחמור, השור-צבי מזאב ואיילה, הטיטירוס מתיש ורחלה, הנמר מלביאה ופנתר — אלה, אני אומר, אין צורך לומר שנבראו ביום השישי הזה: ולמעשה ודאי שלא כולם נבראו אז. כך רופרטוס, מולינה ואחרים, אף שפרריוס כאן סבור אחרת.

טענה זו מוכחת ראשית, מכיוון שבאפריקה עולים מדי יום מיני מפלצות חדשים, ועוד יעלו להבא, ויכולים לעלות מתערובת חדשה של מינים או בעלי חיים שונים. שנית, מכיוון שתערובת זו היא נגד הטבע וניאופית, ומכאן שנאסרה על היהודים בְּוַיִּקְרָא יט:יט. שלישית, מכיוון שבעלי חיים אלה נחשבים כנבראים בצורה מספקת כאשר נבראו שאר המינים שמתערובתם עתידים אלה להיוולד אחר כך. רביעית, מכיוון שלגבי פרדים, מלמדים העברים מבְּרֵאשִׁית לו:כד שהם נתגלו זמן רב אחרי היום השישי של העולם, על ידי עֲנָה במדבר, מהזדווגות סוסות עם חמורים.

לְמִינוֹ — כלומר, לפי סוגו שלו, דהיינו לפי מינו, כפי שממשיך, כאילו לומר: תוציא הארץ בעלי חיים חיים לפי כל אחד מהמינים הפרטניים שלהם: או, תוציא הארץ כל מין פרטני של בעלי חיים יבשתיים.

קדוש בסיליוס מונה ומתבונן במינים אלה, בדרשה 9 על ההקסאמרון, ובעקבותיו קדוש אמברוסיוס, ספר שישי של ההקסאמרון, פרק 4, שם בין השאר הוא אומר: "הדובה, אף שהיא ערמומית, כפי שאומר הכתוב (שכן היא חיה מלאת ערמה), בכל זאת מסופר שהיא מוציאה מרחמה ולדות חסרי צורה, אך מעצבת את הנולדים בלשונה, ומגבשת אותם לדמות ותבנית של עצמה: האם אינך יכול לחנך את ילדיך להיות דומים לך?"

אותה דובה, כשנפצעת פצע חמור, יודעת לרפא את עצמה, מניחה על פצעיה את העשב הנקרא פלומוס, כדי שיירפאו במגע בלבד. גם הנחש, על ידי אכילת שומר, מגרש את העיוורון שלקה בו. הצב, לאחר שניזון מבשר נחש, כשהוא מבחין בארס הזוחל בו, משתמש באזוב כתרופה לריפויו.

ניתן גם לראות את השועל מרפא את עצמו בשרף האורן. ה' קורא בִּירְמְיָהוּ ח: "גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסוּס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'."

גם הנמלה יודעת לשמור את עתות מזג האוויר הנאה: שכן בצפייה מראש היא מוציאה את מאגריה הרטובים, כדי שייתייבשו בשמש המתמדת. שוורים, כשהגשם קרב, יודעים להישאר באורוותיהם; בזמנים אחרים הם מציצים החוצה ומותחים צוואריהם מעבר לאורוות, כדי להראות שהם רוצים לצאת, מפני שרוח נעימה יותר בדרך.

"הכבשה, בבוא החורף, בלתי שבעה למזון, חוטפת את העשב בחמדנות, מפני שהיא חשה את חומרתו ועקרותו של חורף הבא. הקיפוד, אם חש באיום כלשהו, סוגר עצמו בקוציו ומתכנס בנשקו שלו, כך שכל מי שינסה לגעת בו ייפצע. אותו יצור, צופה את העתיד, מכין לעצמו שני מעברי נשימה, כך שכאשר הוא יודע שרוח הצפון עומדת לנשוב, הוא חוסם את הצפוני: כאשר הוא יודע שרוח הדרום תפזר את ענני השמים, הוא הולך למעבר הצפוני, כדי להימנע מרוחות הנושבות כנגדו ומזיקות מכיוון זה. מה נפלאו מעשיך, ה'! בחכמה עשית את כולם."

הוא מוסיף על הנמרה, הרודפת אחרי מי שחטף את גוריה: כשהוא רואה שעומד להיתפס, הוא זורק כדור זכוכית. והיא מתרמה בדמות עצמה (שהיא רואה מוחזרת בזכוכית וחושבת שזה גורה שלה), ויושבת כאילו עומדת להניק את הוולד: כך, מרומה בהתמסרות לאמהות, היא מאבדת הן את נקמתה והן את צאצאיה. הנמרה אפוא מלמדת, אכזרית ככל שתהיה, כמה על הורים לאהוב את ילדיהם, ולא להכעיסם.

הוא ממשיך אז לכלבים, המריחים את הארנבת מעקבותיה בחכמה נפלאה ורודפים אחריה. הוא מביא דוגמאות לכלבים שגילו ונקמו את רוצחי אדוניהם, ומוסיף: "מה תגמול ראוי אנו משיבים לבוראנו, שאת מזונו אנו אוכלים, ובכל זאת מתעלמים מעלבונותיו, ולעיתים קרובות מגישים את המשתאות שקיבלנו מאלוהים לאויבי אלוהים?"

הטלה הקטן בפעייה חוזרת קורא לאמו הנעדרת, כדי להוציא את קולה של זו שתשיב; אף שהוא מתהלך בין אלפים רבים של כבשים, הוא מזהה את קול הורתו וממהר לאמו; גם היא, בין אלפים רבים של טלאים, מזהה את בנה לבדו בעדות חרישית של חיבה. הרועה טועה בהבחנה בין הכבשים; הטלה הקטן אינו יודע לטעות בזיהוי אמו. הכלבלב עדיין חסר שיניים, ובכל זאת, כאילו יש לו, הוא מבקש לנקום בפיו שלו. לצבי אין עדיין קרניים, ובכל זאת במצחו ואינו מקבל עבירות עם שאר הצאן, אלא מנגן פרלודיה, ובז למה שעוד לא ניסה; אשר אינו ניגש למזון אתמול, ולעולם אינו חוזר לשאריות ציד שלו. הנמר אימתני, סוער ומהיר, ולכן גמיש וזריז. הדוב עצלן מאוד, בודד וערמומי.

בְּהֵמוֹת — כלומר, בעלי חיים ביתיים ומאולפים: שכן בעברית אלה נקראים בהמות, והם מנוגדים לחיות, כלומר חיות הבר של הארץ, שהיוונים כאן מתרגמים תריא.

מה מסמל מעשה ששת הימים בדרך הטרופולוגית. בדרך טרופולוגית, מעשה הבריאה בששת ימים מסמל את מעשה הצדקת האדם. ביום הראשון אפוא נברא האור, כלומר מוזרמת לחוטא הארה, שבה יראה את כיעורו של החטא ואת סכנת מצבו ונצחיותו. ביום השני נעשה הרקיע, כלומר מושם בחוטא מורא אלוהים ומורא הדין, המפריד את המים העליונים, כלומר את התיאבון ההגיוני, מן התחתונים, כלומר מהתיאבון החושי, כך שאף שבחושיו הוא חומד דברים ארציים, ברוחו ייסחף לשמימיים. ביום השלישי הארץ, כלומר האדם המכוסה במים, כלומר בתאוות, מתגלה, כך שאף שיש לו אותה, אינו מוצף בה, וחש בה אך אינו מסכים: ומכאן הוא נושא זרעי מידות טובות. ביום הרביעי נעשה השמש, כלומר מושמת באדם אהבה; והירח, כלומר אמונה מאירה; וכוכב הערב, כלומר תקווה; ושבתאי, כלומר מתינות; וצדק, כלומר צדק; ומאדים, כלומר גבורה; וכוכב חמה, כלומר תבונה — עם כוכבים אחרים, כלומר מידות טובות. ביום החמישי והשישי נבראים יצורים חיים: ראשית, דגים, כלומר אנשים טובים אך מאוד לא שלמים, מפני שהם שקועים בדאגות העולם; שנית, בהמות, כלומר אנשים שלמים יותר החיים ברוחניות על הארץ; שלישית, ציפורים, כלומר אנשים שלמים ביותר, שבבזותם את הכול, מעופפים לשמים ברגש שלם כציפורים: כך מאיכריוס, אוריגנס והוגו, אומר פרריוס. ראה קדוש ברנרדוס, דרשה 3 על חג השבועות.

באופן סמלי, יוניליוס מתאים ששת ימים אלה לשש תקופות העולם. ואחריה באה בריאת האדם, כלומר:

"יצור קדוש מאלה, בעל כושר למחשבה נעלה,
עדיין חסר, יצור שיוכל לשלוט בכל השאר:
נולד האדם."

אלוהים אפוא אומר:

פסוק כו: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו

נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ.

כאן מובן סוד השילוש הקדוש. שים לב כאן לסוד השילוש הקדוש: שכן במילים אלה אלוהים האב פונה לא למלאכים, כאילו מצווה עליהם לעצב את גוף האדם ואת נפשו החושנית, ושומר לעצמו בלבד את עשיית הנפש השכלית, כפי שרצה אפלטון בטימאוס, ופילון בספרו על בריאת ששת הימים, והיהודים. שכן קדוש בסיליוס, כריסוסטומוס, תיאודורטוס, קירילוס בספר ראשון נגד יוליאנוס, ואוגוסטינוס בספר שישה-עשר של עיר האלוהים, פרק 6, מגנים זאת כרשע; שכן אלוהים ברא הן את הגוף והן את הנפש של האדם לא על ידי מלאכים אלא בעצמו, כברור מפרק ב, פסוקים 7 ו-21. לכן אינו אומר כאן "עשו" [בלשון ציווי], אלא "נעשה" [בלשון רבים], "בצלמנו" — לא שלכם, מלאכים, אלא שלנו. לפיכך אלוהים האב כאן פונה לבנו ולרוח הקודש, כעמיתיו, בעלי אותו טבע, כוח ופעולה עימו. כך קדוש בסיליוס, רופרטוס ואחרים שצוטטו לעיל; ואכן, סינוד סירמיום, המובא על ידי הילריוס בספרו על הסינודות, מחרים את אלה המפרשים פסוק זה אחרת.

שתים-עשרה מעלות האדם. שים לב שנית למעלת האדם: שכן אלוהים מתייעץ ומתלבט בדבר בריאת האדם כדבר גדול, באומרו: "נעשה אדם"; כך רופרטוס. שכן האדם הוא הדמות הראשונה של העולם הבלתי-נברא, כלומר של השילוש הקדוש, ועדות לאמנותו ולחכמתו האינסופית, ויצירתו המושלמת ביותר. של העולם הנברא, לעומת זאת, האדם הוא התכלית, התמצית, הקשר והחוליה: שכן האדם מכיל וקושר בתוכו את כל דרגות הדברים הרוחניים והגשמיים, ולכן הוא מכונה מיקרוקוסמוס, ואפלטון קרא לו אופק היקום, מפני שהוא מגדיר את הגבול ומחבר בעצמו את חצי הכדור העליון, כלומר שמים ומלאכים, עם התחתון, כלומר ארץ ובעלי חיים; שכן האדם דומה בחלקו למלאכים ובחלקו לבהמות. כמו כן, חיינו וזמננו הם אופק הנצח: מפני שהם מגדירים את הגבול בין הנצח המבורך שבשמים לנצח האומלל שבגיהינום, ומשתתפים במשהו מכל אחד מהם. יפה אמר קדוש קלמנס, ספר שביעי של החוקות השליחיות, פרק 35: "שיא יצירתך, יצור חי בעל שכל, אזרח העולם, עשית בהנהגת חכמתך, באומרך: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'; עשיתו, אומר אני, להיות קישוט הקישוט, שגופו יצרת מארבעת היסודות, הגופים הראשוניים, ואת הנשמה מאין, ונתת חמישה חושים לקרב המידות הטובות; ואת השכל עצמו של הנשמה, מינית כרכב מעל החושים."

שנית, מפני שעל ידי ישוע המשיח כאדם, כל הנבראים כאחד, הכלולים באדם כבמיקרוקוסמוס, כפי שזה עתה אמרתי, עתידים היו להתקדש: ראה אפוא כמה גדולה כבודו של האדם. שלישית, מפני שכשם שהעולם נברא בשביל האדם ועם האדם, כך גם בתחייה ייתחדש. רביעית, סוד האמונה העליון, כלומר סוד השילוש הקדוש והאחדות שאינה ניתנת לחלוקה, נגלה תחילה בבריאת האדם, שעתיד היה להתגלות ולהיאמר בגלוי בלידתו המחודשת של אותו אדם, כלומר בטבילה; שכן המילים "נעשה" ו"שלנו" מסמלות את השילוש; ואילו המילים "אלוהים אמר," "אלוהים עשה," וכדומה מורות על האחדות. חמישית, בעלי חיים וצמחים נאמר שנוצרו מארץ ומים; אולם אלוהים לבדו עיצב ויצר את גוף האדם, ושם בו נפש שכלית שנבראה על ידו מאין. שישית, האדם נעשה על ידי אלוהים מושל וראש כל בעלי החיים, אף הגדולים שבהם, וכעין מלך כל העולם. שביעית, אלוהים הקצה לאדם למגורים ולהנאתו את גן עדן, המצויד בעושר בתענוגות ובכל שפע הדברים. שמינית, אלוהים ברא את האדם בשלמות נפש ותמימות כזו שהשכל היה כפוף לאלוהים, החושים לשכל, והגוף לנשמה, וכל היצורים החיים היו כפופים לשלטון האדם: ומכאן שלא בוש בערוותו. תשיעית, אָדָם נתן שמות מתאימים לכל אחד מבעלי החיים; ומכאן זורחת ידיעתו וחכמתו העליונה, כך שבעלי החיים עצמם כביכול זיהו והכירו באדם כמלכם ואדונם. עשירית, היה לו גוף בלתי-תמותה, כך שאם היה מציית לאלוהים, לאחר חיים ארוכים ביותר על הארץ, היה מועבר מחייו הארציים לחיים שמימיים ונצחיים, חופשיים ממוות ומכל רע. אחת-עשרה, אלוהים ציין את האדם במתנת הנבואה, כשאמר: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי." שתים-עשרה, אלוהים הופיע לעיתים קרובות לאדם בדמות אנושית, ודיבר עימו בידידות.

שים לב שלישית, אלוהים ריהט את ארמון העולם הזה, כמעין משתה, כפי שאומר ניסנוס, או יותר נכון כטרקלין מפואר, בכל הדברים המתאימים לשימוש, להנאה ולידיעה; ואז לבסוף הכניס אליו, כך מעוטר, ויצר את האדם, כמי שיהיה הכתר, התכלית והאדון של הכול. ראה קדוש אמברוסיוס, מכתב 38 להורונטיאנוס, ונזיאנזן, נאום 43, וניסנוס, ספר על עשיית האדם. בצדק אפוא קדוש ברנרדוס, דרשה 1 על הבשורה: "מה חסר," הוא אומר, "לאדם הראשון, שרחמים שמרו עליו, אמת לימדה אותו, צדק הנהיגו, ושלום חיבקו?"

יתרה מזאת, דיוגנס, כפי שפלוטרכוס מעיד בספרו על שלוות הנפש, ופילון בספר ראשון על המלוכה, מלמדים שהעולם הוא כמקדש קדוש ויפה של אלוהים, שאליו הוכנס האדם להיות כהנו הגדול, ולשמש בכהונה בשם כל הנבראים, ולהודות על הטובות שניתנו לכולם ולכל אחד מהם, ולרצות את אלוהים כלפיהם, כדי שיוסיף טובות ויסיר רעות. ומכאן, "בְּמָעִיל הָאֵפוֹד שֶׁהָיָה לוֹ" אַהֲרֹן כהן גדול של הברית הישנה "נשא את כל העולם," חָכְמָה יח:כד. שמע את לקטנטיוס, ספר על זעם האל, פרק 14: "נובע שעלי להראות מדוע אלוהים עשה את האדם. כשם שתכנן את העולם עבור האדם, כך עשה את האדם עבור עצמו, ככהן הגדול של המקדש האלוהי, הצופה במעשי שמים ובדבריהם. שכן הוא לבדו הוא זה שבהיותו בעל חוש ובעל כושר שכלי יכול להבין את אלוהים, להתפעל ממעשיו, לתפוס את גבורתו ועוצמתו, וכדומה. לכן הוא לבדו קיבל דיבור, ולשון כמפרשת מחשבה, כדי שיוכל להכריז על הדר ריבונו."

יתרה מזאת, קדוש אמברוסיוס, במכתב 38 שכבר צוטט, מלמד שהאדם נברא אחרון, כדי שכל עושר העולם יהיה כפוף לו — כל הציפורים, בעלי החיים היבשתיים, אף הדגים, וכדומה — ויהיה כעין מלך היסודות, ודרכם יעלה כבמדרגות לחצר המלכותית של השמים. ואז הוא מסכם בנאות: "בצדק אפוא הוא אחרון, כסיכום כל המעשה, כעילת העולם, שלמענו נברא הכול, כתושב כל היסודות: בין חיות בר הוא חי, עם דגים הוא שוחה, מעל ציפורים הוא עף, עם מלאכים הוא משוחח; על הארץ הוא דר ובשמים הוא משרת; את הים הוא חורש, באוויר הוא ניזון; חורש אדמה, נוסע בתהום, דייג בגלים, ציד ציפורים באוויר, יורש בשמים, שותף ירושה של המשיח."

"אדם." — "אדם" כאן אינו הרעיון של אדם מופשט ואוניברסלי, שיהיה הסיבה והדגם לכל בני האדם הפרטיים, כפי שרצה פילון בעקבות אפלטון. גם אין "אדם" כאן נפש האדם, כאילו לומר: "נקשט את נפש האדם בצלמנו, כלומר בחסד," כפי שמפרשים קדוש בסיליוס ואמברוסיוס. אלא "אדם" הוא אָדָם עצמו, האדם הראשון ואבי כל שאר בני האדם, כברור מהנאמר: שכן באָדָם, ודרך אָדָם, אלוהים עשה ויצר את כל שאר בני האדם.

"בצלמנו כדמותנו" — צלם אלוהים באדם. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. — תשאל, במה מורכב צלם אלוהים הזה, המבוטא באדם? האנתרופומורפיטים, שמייסדם היה אודאיוס (ולכן נקראים אודאנים), חשבו שהאדם הוא צלם אלוהים לפי הגוף, ולכן שאלוהים הוא גשמי; אולם זוהי כפירה.

שנית, אולאסטר ואאוגובינוס בקוסמופויאה חושבים שאלוהים כאן קיבל דמות אנושית כדי לברוא את האדם בדמותה; אולם גם זה חלש וחדש באותה מידה.

שים לב ראשית, ש"צלם" כאן נלקח כ"דוגמה," כאילו לומר: נעשה אדם לפי תבניתנו, כך שכצלם ישקף וייצג אותנו, כדוגמתו. צלם זה אינו הדבר האלוהי, או הבן, שהוא צלם האב, כפי שמפרשים אחדים; אלא הוא המהות האלוהית עצמה, אלוהים עצמו אחד ומשולש: שכן בצלמו נברא האדם. לפיכך מה שרופרטוס מפרש ב"צלם" כבן, וב"דמות" כרוח הקודש, הוא מיסטי. אולם שנית, "צלם" יכול להילקח כאן באופן מילולי כהבראיזם, כאילו לומר: נעשה אדם בצלמנו, כלומר, שיהיה צלם שלנו, כדוגמתו.

האם צלם ודמות מובחנים כאן? שים לב שנית, רבים מבחינים כאן בין "צלם" ל"דמות," כלומר ש"צלם" נוגע לטבע, ו"דמות" למידות. כך קדוש בסיליוס, דרשה 10 על ההקסאמרון: "דרך הצלם המוטבע בנפשי, השגתי את השימוש בשכל; אולם כשנעשיתי נוצרי, נעשיתי באמת דומה לאלוהים." קדוש הירונימוס, על יְחֶזְקֵאל פרק כח, "אתה חותם הדמות," אומר: "ויש לציין שהצלם נעשה רק בבריאה, בעוד שהדמות מושלמת בטבילה." וקדוש יוחנן כריסוסטומוס, דרשה 9 על בראשית: "'צלם' אמר בשל השלטון; 'דמות,' כדי שבכוחות אנושיים נידמה לאלוהים בעדינות, בנחת, וכדומה, שגם המשיח אומר: 'היו דומים לאביכם שבשמים.'" כך גם מלמדים קדוש אוגוסטינוס, ספר נגד אדימנטוס, פרק 5; אייכריוס, ספר ראשון על בראשית; דמשקנוס, ספר שני על האמונה, פרק 12; קדוש ברנרדוס, דרשה 1 על הבשורה, שם הוא מוסיף: "אכן הצלם יכול להישרף בגיהינום, אך לא להיכלות; יכול ללהוט, אך לא להיחרב. הדמות אינה כך; אלא או שהיא נשארת בטוב, או אם הנפש חוטאת, היא משתנה באומללות, ונעשית דומה לבהמות חסרות תבונה." כך אפוא בחטא, דמות אלוהים באדם אובדת, אך לא הצלם.

אולם אני אומר שאין הם מובחנים, ושזהו הנדיאדיס, כאילו לומר: "בצלם ובדמות," כלומר, "בצלם הדמות," כנמצא בחָכְמָה פרק ב, פסוק 24, כלומר, "בצלם דומה" או "בצלם דומה ביותר." לכן הכתוב משתמש במונחים אלה לסירוגין — עתה אחד, עתה האחר, עתה שניהם.

האדם הוא צל של אלוהים. שים לב שלישית, עבור "צלם" בעברית צֶלֶם, שמשמעו צל, או צלצול דבר. שכן השורש צָלַל משמעו להצל, ומכאן צֵל משמעו צל, וצֶלֶם — דמות מצלצלת. שכן כשם שצל הוא של גוף, כך צלם הוא מעין הצלה של אב-טיפוסו. לפיכך צֶלֶם מרמז שהאדם ביחס לאלוהים אינו אלא צל, או דמות צללית. שכן לאלוהים יש מהות מוצקה וקבועה; ולאדם מהות צללית וחולפת: וזה מה שנאמר בִּתְהִלִּים לט (40 בנוסח המסורה): "אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם נִצָּב סֶלָה אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ" (בעברית: בצלם, בצל, כלומר, כצל).

שים לב רביעית, האדם אינו צלם אלוהים ככל שאלוהים הוא, כלומר ביחס לתכונות המיוחדות לאלוהים (שכן האדם אינו כל-יכול, אינסופי, נצחי או כל-יודע, כפי שאלוהים הוא), אלא רק ביחס לתכונות המשותפות, שאותן הוא מעניק ליצור השכלי.

שים לב חמישית, צלם אלוהים הזה אינו באדם הזכר בלבד, כפי שסובר תיאודורטוס, אלא גם במלאך ובאישה, כפי שמלמד קדוש אוגוסטינוס בהרחבה בספר שנים-עשר של על השילוש, פרק 7, ובסיליוס כאן בדרשה 10, בפרשו את המילים בְּרֵאשִׁית א: "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם."

צלם אלוהים מצוי בשכל האדם. אני אומר ראשית: צלם אלוהים הזה מצוי בשכל האדם, כלומר בכך שהאדם תופס את הדרגה העליונה של הדברים, שבה עומדים אלוהים והמלאך, דהיינו שהאדם הוא בעל טבע שכלי ובעל חיים תבוני. שכן דרך התבונה, השכל והמוח, האדם משקף את אלוהים ביותר ודומה לו ביותר מעל לכל שאר הנבראים. מטבע שכלי זה נובעות שש מעלות ותכונות מצטיינות של האדם, שבאחת מהן או באחרת מניחים אבות הכנסייה מפעם לפעם את צלם אלוהים הזה, כלומר באופן חלקי ולא שלם.

שש המעלות המצטיינות של האדם שבהן האדם הוא צלם אלוהים. הראשונה היא שנפש האדם היא לא-גשמית ובלתי-ניתנת לחלוקה, כפי שאלוהים עצמו הוא: בזה מציב קדוש אוגוסטינוס את צלם אלוהים. השנייה היא שהיא נצחית ובלתי-תמותה: בזה מציב אוריגנס. השלישית היא שהיא מחוננת בשכל, רצון וזיכרון: בזה מציב דמשקנוס. הרביעית, שיש לה בחירה חופשית: בזה מציב קדוש אמברוסיוס. החמישית, שהיא בעלת כושר לחכמה, למידה, לחסד, לאושר, לחזיית האל ולכל טוב: לכן ניסנוס מציב את צלם אלוהים בכושר זה. השישית, שהיא שולטת בכל בעלי החיים ומושלת בהם בכוחה: בזה מציב קדוש בסיליוס.

הוסף שביעית, כשם שבאלוהים כל הדברים ישנם ומוכלים באופן עליון, כך גם כל הדברים ישנם באדם באופן עליון, כפי שאמרתי בתחילת פסוק זה. יתרה מזאת, האדם על ידי ההבנה נעשה כביכול כל הדברים, כפי שאומר אריסטו, מפני שהוא יוצר לעצמו בדמיונו ובשכלו את הדמויות והתמונות של כל הדברים.

ארבע תכונות ומעלות אחרות של האדם. שמינית, ומכאן האדם הוא כעין כל-יכול כמו אלוהים; מפני שהוא יכול ליצור ולתפוס דברים רבים באמנות, ואת כל הדברים בשכלו. יתרה מזאת, האדם הוא תכלית כל הנבראים, כשם שאלוהים הוא תכלית שלהם. תשיעית, כשם שהנפש מנהלת את הגוף והיא שלמה בשלם ושלמה בכל חלק ממנו, כך גם אלוהים שלם בכל העולם ושלם בכל חלק של העולם. עשירית ובאופן המושלם ביותר, כשם שאלוהים האב, על ידי הכרת עצמו דרך השכל, מוציא את הדבר, כלומר את הבן, ועל ידי אהבתו מוציא את רוח הקודש: כך האדם, על ידי הבנת עצמו, מוציא בשכלו מילה מושכלת, המבטאת אותו ודומה לו, ומכאן יוצאת אהבה ברצונו: שכן כך האדם מייצג בבירור את השילוש הקדוש. כך קדוש אוגוסטינוס, ספר עשירי של על השילוש, פרק 10, וספר ארבעה-עשר, פרק 11.

צלם אלוהים הטבעי לא יכול היה להיאבד בחטא. צלם אלוהים הזה באדם הוא אפוא טבעי, ולא יכול היה להיאבד בחטא; שכן הוא מוטבע בטבע עצמו באופן פנימי ובלתי-מחיק, כך שלא יכול להיאבד אלא אם כן גם הטבע עצמו אובד. כך נגד אוריגנס מלמד קדוש אוגוסטינוס בספר שני של התיקונים, פרק 24. רשעית ושטותית אפוא היא דעתו של מתיאס פלקיוס אילירקוס הלותראני, האומר שצלם אלוהים באדם הושחת כל כך בחטא עד שהאדם הפך מהותית לדמות חיה ומהותית של השטן — שכן זהו, לדבריו, החטא הקדמון עצמו.

על צלם אלוהים העל-טבעי באדם. אני אומר שנית: ישנו גם צלם אחר של אלוהים באדם, כלומר צלם על-טבעי, המצוי בחסד ובהצדקת האדם, שבה הוא נעשה שותף לטבע האלוהי, ושיאושר ויושלם בתפארת ובחיי עולם. "שכן חסד הוא נשמת הנשמה," אומר קדוש אוגוסטינוס. צלם זה תלוי ברצון האדם, וכשהוא חוטא — אובד, אך הוא מתוקן ומתחדש על ידי חסד והצדקה. מכאן השליח בְּאִגֶּרֶת אֶל הָאֶפֶסִים פרק ד, פסוק 23: "הִתְחַדְּשׁוּ," הוא אומר, "בְּרוּחַ שִׂכְלְכֶם, וְלִבְשׁוּ אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַנִּבְרָא כִּדְמוּת אֱלֹהִים בְּצִדְקָה וּבִקְדֻשַּׁת הָאֱמֶת."

צדקת אָדָם המקורית. שים לב כאן שלאָדָם, ברגע הראשון של בריאתו, עם החסד, הושפעו בו-זמנית כל המידות האלוהיות והמוסריות; כמו כן, ניתנה לו צדקה מקורית, שמעבר להרגלי המידות שנזכרו, הייתה סיוע ותמיכה מתמדת של אלוהים, שבה נמנעו כל תנועות בלתי-מסודרות של התיאבון, כלומר של התאווה, הקודמות לשכל; והתיאבון היה כפוף לשכל, והשכל לאלוהים בכל הדברים; וכך האדם נהנה בכל הדברים משלום פנימי, יושר וקדושה. ואָדָם, אילו לא חטא, היה מעביר צדקה ושלמות זו לצאצאיו. על הצדקה המקורית, ראה מולינה, פרריוס, ארטינוס ואחרים.

אני אומר שלישית, בגוף האדם אין באופן ממשי צלם אלוהים, אך בכל זאת זורח בו במידה מסוימת ונוצץ, מפני שגוף האדם הוא צלם השכל: שכן הקומה הזקופה והפנים המורמות לשמים מעידים על נפש השולטת בגוף, שמוצאה שמימי, דומה לאלוהים, בעלת כושר לנצח ולאלוהות, הצופה כלפי מעלה ושומרת לשאוף. "שכן אם הזכוכית שווה כל כך, כמה שווה הפנינה?" אם כזה הגוף, מה צריכה להיות הנשמה? כך קדוש אוגוסטינוס, ספר שישי על פירוש בראשית כפשוטו, פרק 12, וברנרדוס, דרשה 24 על שיר השירים. בקומתו הזקופה אפוא מוזהר האדם שלא ירדוף אחר דברים ארציים, כפי שעושות הבהמות, שכל הנאתן מן הארץ: לכן כל הבהמות כפופות ומשתטחות כלפי הכרס; לכן המשורר:

"ובעוד שאר בעלי החיים מסתכלים מטה אל הארץ,
לאדם נתן פנים מורמים, וציווהו להביט
אל השמים, ולשאת עיניו הנישאות אל הכוכבים."

לשמים אפוא נולדנו; לשמים נבראנו: זוהי תכליתנו, זוהי מטרתנו. אם נסטה ממנה, לשווא אנו בני אדם, לשווא הבטנו אל השמים ואל השמש; מוטב היה להיות בהמות או אבנים. אולם אם נשיגה — אשרינו שלוש וארבע פעמים! שיהיה אפוא זה לנו, כמו לקדוש ברנרדוס, דרבן נצחי לחיים טהורים וקדושים: ברנרדוס, אמור מדוע אתה כאן? מדוע אתה מביט אל השמים? מדוע קיבלת נפש שכלית ובלתי-תמותה?

בשאר הנבראים יש עקבה מסוימת של אלוהים. אני אומר רביעית, בשאר הנבראים אין צלם, אלא מעין עקבה כביכול של אלוהים, המייצגת את אלוהים כפי שתוצאה מייצגת את סיבתה. שכן למתבונן בטבעם, פעולתם, סידורם, קביעתם, ובקשר הנפלא וסדרם של כל הדברים ביניהם, ברור שנבראו ונשמרים על ידי שכל אלוהי וחכמה.

מוסר: ניתנת הסיבה מדוע האדם נושא צלם אלוהים. מוסרית, אלוהים רצה שהכול יהיה של האדם, אך שהאדם יהיה של אלוהים, כקניינו המיוחד, ולכן חתמו בחותם צלמו — ואף בחותם עיקש ובלתי-מחיק ביותר — כדי שהאדם, מתבונן בעצמו, יכיר את אלוהים בוראו כמו בצלם. שכן האדם נושא צלם אלוהים: ראשית, כבן של אביו, שחייב לו אהבה ומסירות; שנית, כעבד של אדונו, שעליו לירוא ולכבדו; שלישית, כחייל של מפקדו וגנרלו, שעליו להעניק לו אמון וציות; רביעית ולבסוף, כמנהל וסוכן של רכוש ריבונו ואדונו, שעליו להעניק לו שימוש נכון בנבראים שהופקדו בידי ניהולו, לתהילתו ולכבודו הנצחי של ה' אלוהיו. לבסוף, אם פגיעה בצלם מלך היא פשע כנגד המלכות, מה יהיה הפשע של לזהם ולטנף בחטא את צלם אלוהים השתול בתוך עצמו?

"וירדו" — שלטון האדם. וְיִרְדּוּ. — בעברית וירדו, כלומר "וישלטו" או "וישררו," דהיינו הן אָדָם והן חַוָּה וצאצאיהם. האדם הוא אפוא בעל חיים שנולד לשלוט.

שמע את קדוש בסיליוס בדרשה 10 על ההקסאמרון: "אתה אפוא, אדם, בעל חיים שנולד לשלוט. מדוע אתה נכנע לעבדות האומללה הזו של יצרים? מדוע אתה מוסר עצמך לחטא כעבד בזוי? מדוע אתה מרצונך החופשי עושה עצמך עבד ושבוי של השטן? אלוהים ציווה עליך לתפוס את מקום הראשון בין הנבראים; והנה, אתה משליך ודוחה את כבוד ריבונות כה גדולה."

איזה שלטון היה לאדם במצב התמימות על הנבראים. שים לב ראשית: במצב התמימות, לאדם היה שלטון מושלם על כל בעלי החיים, וזאת חלקית מידיעה ותבונה טבעית, שבה ידע כיצד לאלף, לביית ולטפל בכל אחד מהם; וחלקית מהשגחה מיוחדת של אלוהים. שכן ראוי היה שכל עוד בשר האדם כפוף לרוח והרוח לאלוהים, כך גם בעלי החיים יצייתו לאדם כאדונם. יתרה מזאת, שלטון זה הוא סימן לכבודו הגדול של האדם. שמע את קדוש אמברוסיוס בתחילת ספר שישי של ההקסאמרון: "נראה שלטבע אין דבר גבוה או חזק יותר מפילים, דבר נורא יותר מהאריה, דבר פראי יותר מהנמר: ובכל זאת אלה משרתים את האדם, ובאילוף אנושי מניחים את טבעם; שוכחים כמה שנולדו; מקבלים את מה שנצטוו. בקיצור, מלומדים כילדים, משרתים כמשרתים, נעזרים כחלשים, מוכים כפחדנים, מתוקנים ככפופים: עוברים לדרכינו, מכיוון שאיבדו את דחפיהם שלהם."

שים לב: במצב התמימות, ציות בעלי החיים היה כעין מדיני: שכן היו צריכים לקלוט את פקודת האדם בחוש כלשהו, כדי לציית לו. לבסוף, אז גם אדם היה שולט באדם, לא בשלטון של עבדות, אלא בשלטון אזרחי, כפי שקיים בין המלאכים. כך קדוש אוגוסטינוס, ספר תשעה-עשר של עיר האלוהים, פרק 14.

כיצד קיים שלטון הטבע כעת? שים לב שנית: שלטון זה נותר באדם לאחר החטא, כברור מבְּרֵאשִׁית ט:א; ומכאן שמדין הטבע, כל אדם רשאי לצוד חיות בר, וכן לדוג. אולם על ידי החטא שלטון זה הצטמצם מאוד, במיוחד לגבי בעלי החיים הרחוקים ביותר, כלומר הגדולים ביותר, כגון אריות, והקטנים והבזויים ביותר, כגון יתושים, פרעושים, וכדומה. אולם שלטון זה שוחזר על ידי כמה אנשים קדושים ביותר, שהתקרבו ככל האפשר לתמימות המקורית; כגון נֹחַ על כל חיות התיבה, אֱלִישָׁע על הדובים, דָּנִיֵּאל על האריות, פאולוס על הצפע, וקדוש פרנציסקוס על הדגים והציפורים שלהם דרש — הוא השיג שלטון עליהם.

בדרך טרופולוגית, האדם שולט על הדגים כשהוא מושל ברעבתנות ובתאווה; על הציפורים, כשהוא מושל בשאפתנות; על הרמשים, כשהוא מושל בקמצנות; על חיות הבר, כשהוא מושל בכעס. כך אומרים אוריגנס, כריסוסטומוס ואייכריוס.

פסוק כז: זכר ונקבה ברא אותם

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. — "אלוהים," כלומר המשיח, שהוא אלוהים: שכן האדם נברא במיוחד בצלם המשיח. שכן זה מה שנאמר בְּאִגֶּרֶת אֶל הָרוֹמִים ח: "כִּי אֵת אֲשֶׁר יְדָעָם מֵרֹאשׁ אֹתָם גַּם יָעַד מֵרֹאשׁ לְהִדָּמוֹת לִצְלֵם בְּנוֹ." אולם צלם המשיח נוגע לחסד ולתפארת על-טבעיים; כאן, לעומת זאת, הדיון הוא בעיקר על הצלם הטבעי. לפיכך זוהי אנלגה של גוף, שכיחה אצל העברים. שכן אלוהים מדבר על עצמו כאילו על אחר, בגוף שלישי.

כז. זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. — מכאן, חדשן מסוים בצרפת טען לאחרונה בטפשות שאָדָם נברא כדו-מיני והיה גם נקבה וגם זכר. כך גם אפלטון בסמפוזיון סבר שבני האדם הראשונים היו אנדרוגינים. אולם דבר זה נאמר בשטות: שכן הכתוב אינו אומר "ברא אותו" אלא "אותם," כלומר אָדָם וחַוָּה — כלומר, ברא את אָדָם כזכר ואת חַוָּה כנקבה. ומכאן ברור שנאמר בדרך הקדמה. שכן מֹשֶׁה טרם תיאר את בריאת חַוָּה, אף שנעשתה באותו יום שישי; שכן הוא שומר זאת לפרק ב, פסוק 22. שטותית באותה מידה היא מה שמספרים כמה עברים ופרנציסקוס ג'אורג'ו (כרך ראשון, הוכחה 29), כלומר שאָדָם וחַוָּה נבראו על ידי אלוהים באופן שהיו מחוברים זה לזו בצדדים וכביכול היו אחד, אך שאלוהים אחר כך הפריד אותם זה מזו; שכן זה סותר את פרק ב, פסוק 18, כפי שאראה שם.

פסוק כח: גִּדְלוּ וּרְבוּ

כח. גִּדְלוּ וּרְבוּ. — ממילים אלה ברור שאָדָם וחַוָּה נבראו בגיל ובקומה בשלים, ומתאימים להולדה, כלומר בנעורים או בגבריות. הכופרים טוענים שכאן אלוהים מצווה על כל אדם באופן פרטני להוליד ולהשתמש בנישואין. אולם אם כן, הם יצטרכו להרשיע את ישוע המשיח (שלא לדבר על אנשים קדושים אחרים) כמפר ראשון של חוק זה. ואכן, אם יש כאן ציווי כלשהו, הוא ניתן לא לבני אדם פרטיים, אלא לכל המין, כלומר לכלל האנושות, שלא יניחו למין האנושי להיכחד. כך אומר קדוש תומאס. אולם אני אומר שאין כאן ציווי כלל. שכן אלוהים אמר את אותו דבר לדגים בפסוק 22, שעליהם ודאי לא הטיל חוק. לפיכך כאן אלוהים רק מברך את האדם, כברור ממילותיו עצמן; כלומר, הוא מאשר את השימוש בנישואין בין בני אדם, ומעניק להם את הכוח והפוריות כדי שעל ידי חיבור זכר ונקבה, כמו בעלי חיים אחרים, יולידו את דומיהם, ובכך ישמרו ויפיצו את עצמם ואת מינם. כך אומרים קדוש יוחנן כריסוסטומוס, רופרטוס ואוגוסטינוס (ספר 21, עיר האלוהים, פרק 22), פרריוס, אולאסטר, ואטאבלוס ואחרים.

שם אָדָם מכיל את ארבע פינות העולם. וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. — כסמל לכך, אומר קדוש אוגוסטינוס (מאמר 9 על יוחנן), ארבע פינות העולם כלולות בשם אדם ביוונית באמצעות אותיותיהן הראשונות. שכן אדם, אם תפרוש את ראשי התיבות, זהה ל-ἀνατολή (אנטולה), δύσις (דיסיס), ἄρκτος (ארקטוס), μεσημβρία (מסמבריה), כלומר מזרח, מערב, צפון, דרום; לסמל שמאָדָם ייוולדו בני אדם שיאכלסו וימלאו את ארבעת חלקי העולם.

כִּבְשֻׁהָ — לאחר גירוש או אילוף כל חיות הבר, ישבו בה ועבדוה, וניזונו ותהנו מיופיה ומפירותיה.

"ורדו." — העברי רְדוּ הוא דו-משמעי. שכן אם תגזור אותו מ-רָדָה, משמעו "שלטו;" אך אם מ-יָרַד, משמעו "ירדו," כאילו לומר: אם תצייתו לציוויי, תשלטו בכל בעלי החיים; אם לא, תיפלו משלטונכם, כפי שהמשורר מקונן בִּתְהִלִּים מט (50 בנוסח המסורה):טו. כך אומר דלריו. אולם משמעות זו עדינה יותר ממוצקה; שכן ברור שכאן יש רק דיון בברכת האדם ובשלטונו. לפיכך רְדוּ כאן משמעו "שלטו."

פסוק כט: הנה נתתי לכם את כל עשב למאכל

כט. הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב לְמַאֲכָל. — "נתתי," כלומר "אני נותן": שכן העברים משתמשים בעבר במקום ההווה, שחסר להם. ומכאן שהדעה הרווחת יותר של אבות הכנסייה והמלומדים היא שבני האדם עד המבול היו צנועים כל כך במאכלם שאכלו עשבים ופירות, אך נמנעו מבשר וכן מיין; וזאת לא בגלל ציווי כלשהו של אלוהים, אלא בגלל הקפדה דתית מסוימת שנולדה מכך שאלוהים טרם העניק במפורש ובבירור את השימוש בבשר וביין, כברור מבְּרֵאשִׁית ט, פסוקים 3 ו-21. הנה, צניעותם הפשוטה של האבות לא מיעטה את חייהם אלא הגדילה אותם, שכן חיו אז עד 900 שנים. יפה מדבר בואתיוס על צניעות קדומה זו (ספר 2, על ניחומי הפילוסופיה, שיר 5):

אשרי מאוד הדור הקודם,
מסתפק בשדות נאמנים,
לא אבד במותרות עצלנית,
שנהג לשבור צומותיו המאוחרים
בבלוטים שנקטפו בקלות.

ואובידיוס, בספר ראשון של הצורות המשתנות, שר כך על האבות הקדומים:

"תותי יער ליקטו,
ודובדבני קורנל, ואוכמניות הנאחזות בפטל קוצני,
ובלוטים שנשרו מעץ יופיטר הרחב."

אוסיף עוד על עניין זה בפרק ט, פסוקים 3 ו-2.

פסוק לא: וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד

מדוע לא נאמר על האדם, "וירא אלוהים כי טוב." ניתן לשאול: מדוע, כשלאחר כל מעשה בריאה בודד נאמר, "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב," הדבר מושמט לאחר בריאת האדם? אני משיב: הסיבה הראשונה היא שבאדם מסתיימת בריאת הדברים; כשבריאה זו הושלמה ונשלמה, מֹשֶׁה, באמירה כוללת המקיפה את הכול, אומר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד." אמירה כוללת זו חלה במיוחד על האדם, הן מפני שמֹשֶׁה תיאר את בריאתו בהרחבה יותר מאחרים מיד לפני כן, והן מפני שהאדם הוא התכלית, הסיכום, הקשר והמרכז של כל הנבראים: שכן הכול נברא למען האדם, והאדם הוא אדון, משתתף, קשר וחוליה של כל נברא. לפיכך, כדי שמֹשֶׁה לא יחזור מיד על אותו דבר פעמיים, השמיט את הראשון והבינו בשני, כדי לסמל שכל הדברים באדם ולמען האדם, כשם שנבראו, כך גם טובים מהבורא הטוב של האדם. כך אומר פרריוס.

הוא גם מוסיף שלכן נוספה כאן המילה "מאוד," שמושמטת לגבי יתר המעשים, מפני שטובת האדם עולה על טובת השאר, במיוחד מפני שעל ידי האדם, כלומר ישוע המשיח, כל הנבראים עתידים היו להתקדש: שכן כשאנושיותו של המשיח התקדשה, כל הנבראים גם כן, הכלולים בו, התקדשו בפליאה.

קדוש אוגוסטינוס מביא שתי סיבות אחרות בספר 3 על פירוש בראשית כפשוטו, פרק 24. השנייה: מפני, הוא אומר, שהאדם טרם היה שלם, שכן טרם הושם בגן עדן; או מפני שלאחר שהושם שם, אותו הביטוי הושמט באותה מידה. הוא מוסיף את השלישית: מפני שאלוהים ידע מראש שהאדם יחטא ולא ישאר בשלמות צלמו — כאילו לומר: לא רצה לקרוא לו טוב בטבעו, למי שידע מראש שיהיה רע באשמתו.

קדוש אמברוסיוס נותן את הסיבה הרביעית בספרו על גן עדן, פרק 10: אלוהים, הוא אומר, לא רצה לומר על אָדָם לבדו, לפני יצירת חַוָּה, "כי טוב," כדי שלא ייראה כסותר את עצמו; שכן בפרק ב, פסוק 18, הוא אומר: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ." לפיכך, מכיוון שטובת המין האנושי, כלומר הפוריות וההתרבות, תלויה בחַוָּה, אלוהים לא רצה לפני יצירתה לומר על אָדָם לבדו "כי טוב." "שכן העדיף," הוא אומר, "שיהיו רבים שיוכל להושיעם ולמחול להם חטאם, מאשר אָדָם אחד בלבד שיהיה חופשי מאשמה."

הסיבה החמישית היא מוסרית, כלומר לסמל שלאדם יש בחירה חופשית, שחסרה ליתר הנבראים; ומכאן שיש להם רק טובת ההוויה, או טובה טבעית. אולם האדם, מפני שהוא חופשי, יש לו טובה גדולה יותר של מידה, או טובה מוסרית. לפיכך, כדי לציין שהטובה המוסרית של האדם, שהיא הסוג העיקרי, תלויה בשימוש בבחירתו החופשית, אלוהים לא רצה לומר עליו מראש שהוא טוב. סיבה זו מיוחסת לקדוש אוגוסטינוס, לקדוש אמברוסיוס ולאחרים.

לא. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. — קדוש אוגוסטינוס, ספר 1, על בראשית נגד המאניכאים, פרק 21: "כשהיה עוסק בדברים בודדים, היה רק אומר: 'וירא אלוהים כי טוב'; אולם כשנאמר על כל הדברים יחד, לא הספיק לומר 'טוב' אלא אם כן הוסף גם 'מאוד'. שכן אם מעשיו הבודדים של אלוהים, כשנבחנים בידי חכמים, נמצאים בעלי מידות, מספרים וסדרים ראויים לשבח, כל אחד מהם במינו, כמה יותר כל הדברים יחד, כלומר היקום עצמו, המושלם על ידי כל הפרטים האלה המכונסים לאחד. שכן כל יופי המורכב מחלקים ראוי לשבח הרבה יותר בשלם מאשר בחלק." ומיד אחר כך: "כה גדול הוא כוח ועוצמת השלמות והאחדות, שהדברים הטובים מרצים במיוחד כשהם מתכנסים ומתאחדים לשלם אחד כלשהו. ו'יקום' (universum) שם שמקורו מ'אחדות' (unitas)."

תשע סיבות ליופי העולם.

שים לב: נפלא הוא יופי העולם והנבראים.

ראשית, ממגוון הדברים. בגלל מגוון הדברים; שכן יש מהם שאינם גשמיים, כגון המלאכים, המחולקים למינים שונים, מדרגות וקבוצות, והם רבים וכמעט אינספור; אחרים גשמיים. ושוב, מהאחרונים, יש שאינם ניתנים להשחתה, כגון השמים והכוכבים; אחרים ניתנים להשחתה, ואלה כפולים, כלומר דוממים וחיים. בין החיים, יש שהם צמחים, אחרים בעלי חיים, ועוד אחרים חלקית גשמיים וחלקית לא-גשמיים, כגון בני אדם. וכמה גדול הוא המגוון בין בני האדם בצורה ובפנים, בהליכה, בקול, בכישרון, בלשון, בעיסוקים, באמנויות, במנהגים, בחוקים, במוסדות ובדתות.

שנית, מסדר הדברים. בגלל הסדר של כל הדברים וסידורם המתאים ביותר: שכן הדברים הנעלים יותר תופסים את המקום הגבוה ביותר בעולם, הפחות נעלים את הנמוך ביותר, הביניים את האמצע, והאחרונים מונעים, נשמרים ומנוהלים על ידי העליונים.

שלישית, מאוניברסליות הדברים. בגלל המלאות והאוניברסליות של הדברים: שכן בעולם ישנם כל הדברים בשלושה אופנים. ראשית, לפי דרגות הדברים הכלליות, שהן ארבע: הוויה, חיים, תחושה והבנה. שנית, לפי כל הסוגים של כל אחת מדרגות אלה ומיניהם המשניים. שלישית, שאין דבר בשום מקום, ושום דבר לא נעשה על ידי אלוהים, שאינו כלול בעולם ושייך אליו.

רביעית, מהקשר בין הדברים. בגלל הקשר ההדוק והנפלא של כל החלקים ביניהם, לא רק בכמות, כך שאין בשום מקום ריק או חלל, אלא גם בסדרה ובמרקם של המינים הטבעיים, כלומר שלא תהיה הפסקה, ושכל חלק יהיה קשור ומחובר לחלקים השכנים מכל עבריו באופן המתאים והידידותי ביותר.

חמישית, מאנטיפתיה וסימפתיה של דברים. בגלל ההרמוניה המנוגדת של הדברים ביניהם, ובגלל סימפתיותיהם ואנטיפתיותיהם. אנטיפתיה כזו קיימת בין הגפן והכרוב, בין הכבשה והזאב, החתול והעכבר, ודברים אינספור אחרים. סימפתיה קיימת בין המגנט והברזל, בין צמחים זכריים ונקביים, בין מתכות שונות, בין נוזלים, ובין בעלי חיים.

שישית, מפרופורציית הדברים. בגלל הפרופורציה הנפלאה של כל הדברים הן ביניהם והן עם כל העולם: שכן פרופורציה זו דומה לפרופורציה וליופי של גוף האדם, הנובעים מההרכבה ההרמונית של כל איבריו; כך שכשם שהאדם הוא עולם קטן, כך העולם הוא מעין אדם גדול.

שביעית, מהנהלת העולם המצוינת. בגלל ההנהלה האלוהית והמצוינת ביותר של העולם. ראשית, מפני שאלוהים בחכמה רבה ובנדיבות רבה סיפק לכל דבר, אף לבזוי ביותר, את כל מה שהיה הכרחי או מועיל לשמירת חייו ולהשגת תכליתו. שנית, מפני שהוא מכוון כל דבר, אף חסרי תבונה ותחושה, לתכליתם, ובהנהגתו הם מגיעים לתכליתם בדיוק כאילו הכירו והתכוונו לפעולותיהם ותכליותיהם, כפי שניכר בבירור בציפורים כשהן בונות קנים, בתנועת השמש, השמים, הרוחות, וכדומה. שלישית, מפני שהוא מאזן את כל הדברים הפרטיים באופן כזה שבשבירת כוחות זה של זה ובהשחתת זה את זה, אינם הרס לעולם ולעצמם, אלא ישועה וקישוט. רביעית, מפני שדברים פרטיים מעדיפים את הטוב הציבורי על הפרטי, כמו כשגוף כבד עולה למעלה כדי למנוע ואקום. לפיכך קדוש אוגוסטינוס, מכתב 28, מצטט את הפסוק ביְשַׁעְיָהוּ מ לפי השבעים — "המוציא במספר" או בריבוי "את העולם" — מלמד שהעולם הוא מוסיקה מתוקה ביותר של אלוהים המלחין, שמורכבת מדברים מגוונים ומנוגדים כצלילים וטונים מנוגדים, ומפיקה הרמוניה ומנגינה נפלאות. אותו אוגוסטינוס, ספר 11 של עיר האלוהים, פרק 18, אומר שבעולם זה אלוהים עשה דברים כה מגוונים "כדי," הוא אומר, "לפאר את סדר התקופות כשיר היפה ביותר, בניגודים מסוימים כביכול."

שמינית, מפני שהכול משרת את האדם. מפני שכל הדברים בעולם מסודרים לתועלת האדם: שכן חלקם נוגעים להכרחיותיו ולנוחויות חיי האדם; אחרים לתענוגות השונים של בני האדם; אחרים הם תרופות למחלות ושמירה על הבריאות; רבים מוצגים כדוגמאות לחיקוי; כולם תורמים לידיעת הדברים, ובמיוחד להשגת ידיעה, אהבה ודת כלפי אלוהים.

תשיעית, מפני שהרעות מכוונות לטובה. מפני שאלוהים מכוון את כל הרעות בעולם לטובה: שכן הוא מכוון את רעות העונש לייסר את רעות האשמה. רעות האשמה הן רעות מוחלטות וחטאיות; ובכל זאת כה גדולים טובו, חכמתו ועוצמתו של אלוהים שהוא מכוון אותן לטובת חנינתו ורחמיו, במחילתן, או לטובת צדקו ונקמתו, בענישתן בעונשים בהווה ובנצח. כך אומר פרריוס.

בהולמה אפוא, קדוש ברנרדוס, דרשה 3 על חג השבועות: "שלושה דברים," הוא אומר, "עלינו לשקול במעשה הגדול של עולם זה, כלומר מהו, כיצד הוא, ולאיזו תכלית הוקם. ובהוויה עצמה של הדברים, משתבחת עוצמה שאין לה שיעור, בכך שדברים כה רבים, כה גדולים, כה מגוונים, כה מפוארים נבראו. אכן באופן עצמו, חכמה יחידה זורחת, בכך שחלק מהדברים ממוקמים למעלה, חלק למטה, חלק באמצע, בסדר מושלם ביותר. אולם אם תתבונן לאיזו תכלית נעשה, מופיעה נדיבות כה שימושית, שימושיות כה נדיבה, שיכולה להציף אף את הכפויי-טובה ביותר בריבוי ובגודל טובותיה. בעוצמה רבה מאין מאפס, בחכמה רבה יפים, בנדיבות רבה שימושיים נבראו כל הדברים." וקדוש אוגוסטינוס באמרות, אמרה 141: "שלושה דברים בעיקר היה עלינו לדעת על מצב הבריאה: מי עשה אותה, דרך מה עשה אותה, ולמה עשה אותה. אלוהים אמר: 'יהי אור,' ויהי אור, וירא אלוהים את האור כי טוב. אין יוצר מעולה מאלוהים, אין אמנות יעילה מדבר אלוהים, אין סיבה טובה מזו שטוב ייברא מן הטוב." ואמרה 440: "אלוהים לא היה בורא מלאך או אדם שידע מראש שיהיה רע, אלא אם כן ידע באותה מידה לאילו שימושים של טוב יקדישם, ובסדר התקופות, כבשיר היפה ביותר, יפארנו בניגודים היפים ביותר כביכול." זהו השיר, זהו ספר העולם.

לפיכך, כששאל מישהו את קדוש אנטוניוס כיצד הוא יכול לחיות במדבר ללא ספרים, הוא השיב: "ספרי, הו פילוסוף, הוא טבע הדברים שנבראו על ידי אלוהים, שכל אימת שחפצתי, מספק את ספרי אלוהים עצמו לקריאה." כך מדווח סוקרטס, ספר 4 של ההיסטוריה, פרק 18.

לבסוף, פילון, בספרו על נטיעת נֹחַ, בסמוך לסוף, מלמד שלמעשי אלוהים אין חיסרון אלא מעריך ומהלל צודק. "ישנו," הוא אומר, "סיפור שנמסר על ידי חכמים לדורות הבאים; והוא כדלקמן. פעם, כשהבורא השלים את כל העולם, שאל נביא מסוים האם הוא מבקש דבר שטרם נברא, בין בארץ, במים, באוויר או בשמים. הוא השיב שאכן הכול מושלם ושלם, אולם דורש דבר אחד: מהלל של מעשים אלה, שבכל הדברים, אף במה שנראה הקטן והעלום ביותר, לא יהלל כמו שיספר. שכן הסיפור עצמו של מעשי אלוהים הוא ההלל המספיק ביותר, שאינו זקוק לתוספת."

לבסוף, קדוש בסיליוס, דרשה 4 על ההקסאמרון: "כל גוש העולם הזה," הוא אומר, "דומה לספר הכתוב באותיות, המעיד ומכריז בגלוי על כבוד אלוהים, ומצהיר בשפע לך, ליצור השכלי, על הדרו הנשגב ביותר, הנסתר ובלתי-נראה שלא כן. כי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תְּהִלִּים יט [19 בנוסח המסורה], פסוק א).