קורנליוס א לפידה

בראשית ה

תוכן העניינים

תקציר פרק ה

שושלת היוחסין של אָדָם נרקמת דרך שֵׁת עד נֹחַ, וזאת משלוש סיבות: ראשית, כדי שבאמצעותה תיקבע הכרונולוגיה של העולם והתרבות האנושות עד ימינו; לפיכך היא נמשכת דרך שֵׁת, שכן כולנו צאצאי שֵׁת — שהרי כל שאר בניו וצאצאיו של אָדָם אבדו במבול. שנית, כדי שנראה שהאל בכל עת שמר על כנסייתו, על עבודתו ועל האדיקות בקרב בני אדם מסוימים, כפי ששמר כאן על שֵׁת וצאצאיו. שלישית, כדי לבסס את שושלת היוחסין של המשיח מנֹחַ עד אָדָם, עליה כותב לוקס בפרק ג, פסוק 35.

פרק ה: נוסח הוולגטה בתרגום עברי

א. זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם. בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. ב. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם הִבָּרְאָם. ג. וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. ד. וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. ה. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וַיָּמֹת. ו. וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ. ז. וַיְחִי שֵׁת אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת אֱנוֹשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. ח. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. ט. וַיְחִי אֱנוֹשׁ תִּשְׁעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת קֵינָן. י. וַיְחִי אֱנוֹשׁ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת קֵינָן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יא. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. יב. וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל. יג. וַיְחִי קֵינָן אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מַהֲלַלְאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יד. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. טו. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת יֶרֶד. טז. וַיְחִי מַהֲלַלְאֵל אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת יֶרֶד שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. יז. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מַהֲלַלְאֵל חָמֵשׁ שָׁנִים וְתִשְׁעִים שָׁנָה וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. יח. וַיְחִי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת חֲנוֹךְ. יט. וַיְחִי יֶרֶד אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת חֲנוֹךְ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כ. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי יֶרֶד שְׁתַּיִם וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. כא. וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשֶׁלַח. כב. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וַיְחִי אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כג. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. כד. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים, וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. כה. וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת לֶמֶךְ. כו. וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. כז. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. כח. וַיְחִי לֶמֶךְ שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בֵּן. כט. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. ל. וַיְחִי לֶמֶךְ אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת נֹחַ חָמֵשׁ וְתִשְׁעִים שָׁנָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. לא. וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי לֶמֶךְ שֶׁבַע וְשִׁבְעִים שָׁנָה וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיָּמֹת. וְנֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

פסוק א: סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם

"סֵפֶר" — רשימה, סיפור, מניין התולדות מאָדָם עד נֹחַ; שכן זהו העברי סֵפֶר, מן השורש סָפַר, כלומר "מנה, ספר". באותו מובן קורא מתי בפרק א "ספר", כלומר רשימת התולדות, או שושלת היוחסין, של המשיח.

"בִּדְמוּת אֱלֹהִים" — בצלמו. שכן העברים מעמידים לעיתים קרובות את המוקדם במקום הנסמך אליו.

פסוק ב: וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם — מן העברי אֲדָמָה, כלומר קרא להם "אדם" מן ה"אדמה" שממנה בראם. חַוָּה אף היא אָדָם, כלומר "אדם". לשניהם נתן האל שם אחד, כדי שידעו בני הזוג שהם כאדם אחד בשני גופות, ושעליהם להתאחד בנפש וברצון כשם שהתאחדו בשם. שנית, בשם אָדָם הם מוזכרים שהם בני האדמה — שפלים, עשויים חומר, שבירים, בני תמותה, ועתידים לשוב אל האדמה. זכור, אָדָם, שאתה אֲדָמָה, כלומר עפר ואבק, ואל עפר תשוב.

פסוק ג: הוֹלִיד בִּדְמוּתוֹ

הוֹלִיד (בן) בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ — כלומר דומה לו בכל, לא בחטא הקדמון, כפי שמפרש קאלווין, אלא בטבע, דהיינו בגוף האנושי ובנפש השכלית, שבה שֵׁת, כמו אָדָם, היה צלם אלוהים. ראה מה שנאמר בפרק א, 27.

פסוק ה: חַיֵּי אָדָם תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה

אָדָם, תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וַיָּמֹת. הערה ראשונה: מאָדָם עד המבול, דרך שֵׁת, ישנם עשרה דורות, וזוהי תקופת העולם הראשונה.

הערה שנייה: שנים אלו היו בנות שנים עשר חודשים, כשלנו, כמוכח מבראשית ח, 5; שכן אילו היו חודשיות, כדעת אחדים — כלומר אילו שנה אחת לא הייתה אלא חודש אחד בן שלושים יום — היה נובע מכך שאלו הנזכרים כאן כמולידים בגיל 75 הולידו בחודש ה-75, וממילא הולידו בשנה השביעית לחייהם; ועוד, כולם היו מתים לפני גיל 82, שאפילו כיום לא מעטים מגיעים אליו. כך קדוש הירונימוס וקדוש אוגוסטינוס, ספר טו של עיר האלוהים, פרק יג. מודה אני שאצל המצרים הקדמונים השנה הייתה חודשית. שכן כך מוסר דיודורוס סיקולוס, ספר א; ואָרוֹ כפי שמובא אצל לקטנטיוס, ספר ב, פרק יג; פלוטרכוס בחיי נומה; קדוש אוגוסטינוס, ספר יב של עיר האלוהים, פרק כ; ופרוקלוס בפירושו על הטימאוס, ספר א, עמ' 33: "המצרים", הוא אומר, "קראו לחודש שנה." אולם דבר כזה לא תמצא בנוגע לעברים הקדמונים.

שלישית, מן הנוסח העברי ומן התרגום הלטיני שלנו עולה כי מאָדָם עד המבול חלפו 1,656 שנים. כך קדוש הירונימוס, בֵּדֶה וקדוש אוגוסטינוס שהוזכרו לעיל. לפיכך בתרגום השבעים, המונה 2,242 שנים (על פי המהדורה המתוקנת של הקרדינל קאראפה), נפלה טעות; שכן מספר זה עולה על האמת ב-586 שנים. קדוש אוגוסטינוס משער שאיזה חצי-מלומד שינה את המספר בתרגום השבעים, משום שסבר שיש להבין כאן שנים חודשיות; שכן נראה בלתי רגיל ומופרך שבני אדם חיו אז 900 שנים שלמות. אך משום שאותו אדם עצמו ראה שניתן להקשות עליו: אם השנים היו חודשיות, הרי שאלו שנאמר עליהם שהולידו בשנה המאה הולידו למעשה בשנה השמינית לחישובנו — ועל כן, כדי להתחמק מקושי זה, כתב 200 במקום 100.

רביעית, אָדָם מת בשנה ה-57 ללֶמֶךְ, אבי נֹחַ, 726 שנים לפני המבול, וראה את התרבות כל המין האנושי שיצא ממנו ואת השחתתו. קדוש אירנאוס מוסיף, ספר ה, פרק לב, שאָדָם מת ביום השישי בשבוע, יום שישי; שכן באותו יום נברא אָדָם וחטא. שהרי אמר לו האל: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"; לפיכך מת ביום שישי, היום שבו גם חטא. אולם אותו איום...

מתרגמי אלכסנדריה מסכימים בחלקם ואינם מסכימים בחלקם עם כתבי היד העבריים בנוגע למספר השנים. הם מסכימים אם מתייחסים לסך כל שנות החיים; הם חולקים באופן חלוקתן. שכן הם מניחים שאיש לא יכול היה להוליד צאצאים לפני השנה המאה וחמישים. מכאן, בעוד שהעברים מייחסים לאָדָם 130 שנה לפני הולדת שֵׁת ו-800 אחריה, היוונים מציבים 230 לפני שֵׁת ורק 700 אחריו. סך שנות החיים יוצא שווה: 930. באותו אופן העברים מייחסים לשֵׁת 105 שנים לפני הולדת אֱנוֹשׁ, והיוונים 205. לעומת זאת השומרוני מניח שאיש לא יכול היה להפוך לאב אחרי השנה המאה וחמישים, ומחלק את השנים שנאמר שהאבות חיו על פי עיקרון זה.

לאיום האלוהי יש משמעות אחרת, כפי שאמרתי לעיל. חַוָּה, אם נאמין למריאנוס סקוטוס, חיה עשר שנים אחרי בעלה, ומתה בשנת 940 לחייה ולעולם.

חמישית, המסורת היא שאָדָם נקבר בחברון. יעקב מאֶדֶסָה, שהיה מורו של קדוש אפרם, מוסר (כפי שמובא אצל בר-כֵּיפא, ספר א, פרק יד) שנֹחַ קיבל ביראה את עצמות אָדָם אל התיבה, ולאחר המבול חילקן בין בניו, ולשֵׁם, שהעדיפו על פני האחרים, נתן את גולגולתו של אָדָם, ועמה את ארץ יהודה. כה גדולה הייתה הדאגה והכבוד שרחשו האבות לקבורה, בשל אלמותיות הנשמות שהציבו לנגד עיניהם באמונה ובתקווה ודאיות. מכאן דעתם הרווחת של אבות הכנסייה שגולגולתו של אָדָם נקברה בהר הגולגולתא, כדי שתושקה שם, תירחץ ותוחיה בדמו של המשיח הצלוב. שמע, בין השאר, את טרטוליאנוס, ספר ב של שירתו נגד מרקיון, פרק ד:

גולגותא הוא המקום, שנקרא פעם על שם גולגולת:
כאן מרכז הארץ, כאן אות הניצחון,
עצם גדולה כאן לימדו אבותינו הקדמונים שנמצאה,
כאן קיבלנו שהאדם הראשון נקבר,
כאן סובל המשיח, האדמה רוויה בדמו הקדוש,
כדי שעפר אָדָם הקדמון, מעורב בדם המשיח,
יירחץ בכוח המים הנוטפים.

לבסוף, לאָדָם ולחַוָּה נסלח חטאם, כמוכח מחכמת שלמה י, פסוק 2. יש להבין זאת במידה שחטא זה היה אישי להם, אך לא במידה שהיה חטא הטבע, או של כלל המין האנושי; שכן במובן זה חטא זה הוא חטא קדמון לנו, ועובר לכל צאצאי אָדָם בלידה, ובהיבט זה הוא בלתי ניתן לכפרה.

אָדָם וחַוָּה נושעו. יש להוסיף שהמסורת היא שאָדָם וחַוָּה נושעו, וודאות זו כה גדולה עד שאפיפניוס, פילסטריוס, אוגוסטינוס ואחרים מגנים את האנקרטיטים, השוללים זאת, כטועים. ראה אלפונסוס א קאסטרו בערך "אָדָם".

על כן מלמדים קדוש אתנסיוס (נאום על הפסיון), אוגוסטינוס כאן (שאלה 161), אוריגנס (מאמר 35 על מתי), ואחרים, שאָדָם, בין שאר הקדושים — ואף לפניהם — קם לתחייה עם המשיח, מתי פרק כז, פסוק 53.

אפשר לשאול, מדוע היו בני האדם ארוכי ימים כל כך באותה תקופה? פרריוס מביא סיבות שונות: ראשית, טוב הגוף המקורי ומזגו אצל בני האדם הראשונים; שנית, פרישותם, שהייתה כה גדולה עד שלא השתמשו לא בבשר ולא ביין; שלישית, העוצמה הראשונית של האדמה, פירותיה ומאכליה, שבראשית בריאתם היו מפיקי חיות, עסיסיים וחזקים הרבה יותר מהיום, כשהם מותשים; רביעית, ידיעתו של אָדָם, שמסרה לאחרים, שבה ידע את כוחם של עשבים, פירות, מתכות וכיוצא בזה טוב יותר מרופאינו; חמישית, מבט הכוכבים הטוב, צירופם והשפעתם; שישית, רצון האל ושיתוף הפעולה הנסתר שלו, וזאת כדי שבני האדם יתרבו מהר יותר, ובאמצעות ניסיון ארוך ילמדו לעומק את כל המדעים והאומנויות, וכדי שבני האדם הראשונים ימסרו את האמונה בבריאת הדברים ואת ידיעת האל ועבודתו אף לדורות הרחוקים ביותר. מכאן שליפומאנוס מייחס אריכות ימים זו לנס אלוהי יותר מאשר לטבע.

הערה: אף אחד מהאבות הללו לא הגיע לשנת האלף, כדי שנראה שאפילו החיים הארוכים ביותר בעולם הזה אינם אפילו נקודה לעומת הנצח. שכן אלף שנים בעיני האל הן כיום אתמול שחלף, תהילים פט (צ בנוסח המסורה), 4.

"וַיָּמֹת"

דבר זה נוסף לגבי כל אחד, כדי שתראה כמה מוחלט היה גזר דין המוות שהטיל האל על אָדָם כשחטא, ועל צאצאיו, פרק ג, פסוק 19; שכן כדברי החכם בספר בן סירא יד, 12: "זוהי צוואת העולם הזה: מוֹת יָמוּת." לפיכך יהרהר כל אחד מאיתנו: גם עליי ייאמר בקרוב: "וַיָּמֹת." זהו, או יהיה, הסמל שלי ושל כל אדם; זוהי מצבת הזיכרון: קורנליוס חי כך וכך שנים, ובשנה פלונית מת. "בנקל מבזה הכל מי שחושב תמיד שעומד הוא למות", אומר קדוש הירונימוס, אגרת 103.

הקיסר סוורוס, על פי דיו מניקאה בביוגרפיה שלו, ציווה שיוכן לו כד שבו ייקבר, ובמששו אותו לעיתים קרובות אמר: "אתה תכיל אדם שכל העולם לא יכול היה להכיל"; ועשה זאת כדי לשמור על זכר המוות.

מאותה סיבה, קדוש יוחנן נותן הצדקה, פטריארך אלכסנדריה, ציווה שייבנה לו קבר, אך השאירו בלתי גמור; ובימי חג חגיגיים, לעיני רבים, רצה שהפועלים יאמרו לו: "קברך, אדוני, עדיין אינו גמור; צווה אפוא שיושלם סוף סוף; שכן אין ידוע באיזו שעה יבוא המוות." כך ליאונטיוס בביוגרפיה שלו. "אין ודאות", אומר סנקה, אגרת 26, "באיזה מקום מחכה לך המוות; לפיכך אתה המתן לו בכל מקום. כשהולכים לישון, נאמר בשמחה ובעליזות: חייתי, ואת המסלול שנתת, אל חנון, השלמתי." למד אפוא למות: הגה בנצח. הוי נצח! כמה ארוך אתה, נצח; כמה נצחי, כמה קבוע, נצח!

פסוק יב: קֵינָן וּמַהֲלַלְאֵל

"וַיְחִי קֵינָן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מַהֲלַלְאֵל."

מַהֲלַלְאֵל, או כפי שמופיע בעברית, מהללאל, פירושו "המהלל את האל"; שכן הלל פירושו "לשבח", ואל פירושו "אלוהים". או מפני שהבן היה משבח את האל תמיד ולכן נקרא מהללאל; או מפני שאביו קֵינָן קרא לו כך בלידתו, כדי לעורר הן את עצמו והן את בנו לשבח מתמיד של האל, כך שבכל פעם שיקרא לבנו בשמו מהללאל, יאמר כביכול הַלְלוּיָהּ, כלומר "הללו את האל", או ליתר דיוק הללאל, כלומר "הלל את האל הגיבור".

בעשרת הדורות המפורטים כאן, תמיד נקבעים שנים שלמות, כאילו האנשים הולידו ילדים בתום שנה שלמה, בראשית השנה הבאה, או מתו באותה נקודה; אף שכמעט ואין ספק שזמני ההולדה והמוות היו שונים, והתרחשו בחודשים שונים ללא הבחנה. לפיכך יש להסיק שלא נלקחו בחשבון החודשים החסרים או העודפים בשנה, ומכאן ברור שאין אפשרות לאסוף כרונולוגיה מדויקת לחלוטין מנתונים אלה.

פסוק כב: וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים

כב. "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים" — כלומר, חֲנוֹךְ חי בקדושה וביראה כה גדולות, שתמיד היה האל נוכח לנגד עיניו ויראו, ולכן בכל מעשה הלך תמיד בזהירות רבה, בצניעות רבה ובדבקות דתית רבה, ונכנע לאל ולרצון האל בכל דבר, ממש כאדם ההולך בכל מקום ובאופן בלתי נפרד עם ידיד או עם אדונו, מסכים לו בכל דבר ומתאים את עצמו אליו בהכול. תרגום השבעים מתרגם: "חֲנוֹךְ מצא חן בעיני אלוהים," כלומר יותר משאר בני האדם, אף הצדיקים והקדושים של אותו דור.

התרגום הירושלמי מתרגם: "חֲנוֹךְ שירת באמת לפני ה';" התרגום הערבי: "חֲנוֹךְ הלך בישרות לפני אלוהים;" התרגום הכשדי: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ בְּיִרְאַת אֱלֹהִים." מסיבה זו לקח ה' וחטף אותו אל עצמו, כמי שנעלה מן הארץ, ראוי לאל ולמלאכים — ואף קרוב אליהם.

מכאן סברו כמה מן היהודים שחֲנוֹךְ היה מלאך שהתגלם בבשר. הוגו הקרדינל אומר: אחרי ה' הולכים הענווים החוזרים בתשובה; עם ה', המנהיגים והמושלים הקדושים; לפני ה', המטיפים החסידים, כמו קדוש יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל; מה', הכופרים ואלה המשרתים את רצונם ותענוגם; נגד ה', הגאוותנים והמורדים, כמו היהודים בספר ויקרא כ"ו, 2.

יש המוסיפים כי "להתהלך עם האל" מסמל עיסוק בשירות הציבורי של האל ומילוי תפקיד כהני. שכן כך אומר האל על עֵלִי הכהן הגדול, שמואל א' ב', 30: "אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם." ובפסוק 35: "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן וְגוֹ'. וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים." שכן תפקידם של הכהנים הוא לעסוק תמיד עם האל בתפילות, בקרבנות ובפעולות קדושות; הם המלאכים והמתווכים שבין האל לבני האדם, ואין ספק שחֲנוֹךְ, בתור ראש המשפחה, היה כהן.

אומנות גדולה היא לדעת כיצד להתהלך עם האל — שיהיה נוכח בכל מקום, להתחבר אליו, לציית לו בכל דבר, לשוחח עמו לעתים קרובות, לחלות את עזרתו, להיות תלוי בו, להיות מונהג בידו, להיות מאוחד עמו לחלוטין. מי שהולך עם האל, הולך היטב עם בני האדם; מי שהולך רק עם בני האדם, אינו הולך היטב לא עם האל ולא עם בני האדם.

כך התהלך עם האל קדוש פאולוס, הנזיר הראשון, שגר במדבר משנתו החמש-עשרה עד שנתו המאה-חמש-עשרה, ואת נשמתו בשעת מותו ראה קדוש אנטוניוס עולה לשמים בין מקהלות המלאכים, בין חבורות הנביאים והשליחים.

קדוש אנטוניוס עצמו הלך בעקבותיו, ולעתים קרובות מצאה אותו השמש הזורחת עומד באותו מקום ומביט כלפי השמים, היכן שהשמש השוקעת הותירה אותו, כמעיד קדוש אתנסיוס.

כך שהה מקריוס בשמים עם האל, ונהג לומר לעצמו: "יש לך מלאכים, מלאכים עליונים, כל הכוחות השמימיים, כרובים ושרפים, האל יוצר כולם; שהה שם, אל תרד מתחת לשמים, אל תיפול במחשבות ארציות." על כך מעיד פלדיוס בהיסטוריה הלאוסיאנית, פרק כ'.

כך אנוף, אצל אותו מחבר, פרק ט"ו: "שום תשוקה לדבר אחר," הוא אומר, "לא עלתה בלבי מלבד לאל. האל לא הסתיר ממני דבר מענייני הארץ; לא נמתי ביום, ולא נחתי בלילה, מבקש את האל; כל בקשה קיבלתי מהאל מיד. ראיתי לעתים קרובות רבבות עומדות לפני האל; ראיתי מקהלות צדיקים. ראיתי את קהל הקדושים; ראיתי את סדרי חיי הנזירים; ומעשה כולם שיבח את האל. ראיתי את הצדיקים שמחים לנצח."

כך התהלך עם האל שמעון הסטיליט, יוחנן, מקדוניוס, מרקיאנוס, אפרם ואחרים אין-ספור, שעליהם כותב אואגריוס בחיי האבות, ותאודורטוס בפילותאוס. הוי מה מאושרים היו מלאכי ארץ אלה!

חֲנוֹךְ היה אפוא נביא, וכתב דברים אלוהיים מסוימים, שקדוש יהודה מצטט באיגרתו; אך ספר חנוך אבד. שכן זה שראו קדוש הירונימוס, קדוש אוגוסטינוס, אוריגנס וטרטוליאנוס הוא מזויף ואפוקריפי.

פסוק כד: וְאֵינֶנּוּ

כד. "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים." — קלווין, בעקבות אבן עזרא והיהודים, סבור שחֲנוֹךְ מת בנחת ובשלוה, ושמיד לאחר מותו הועלתה נשמתו לשמים, אך שלא ראה את האל עד שהמשיח עלה לשמים; וכן שחֲנוֹךְ הוא כעת בן-אלמוות, ולא ישוב אלינו עוד ולא ימות. אך כל הדברים הללו שגויים ומוטעים. ראשית, מפני שאילו חֲנוֹךְ היה מת, הייתה הכתוב אומר עליו, כמו על כל האחרים: "וַיָּמֹת." שנית, מפני שנאמר עליו כאן שהאל "לקח" אותו — כלומר, חטף אותו חיים — ומכאן תרגום השבעים מתרגם: "האל העביר אותו." מכאן גם בן-סירא, פרק מ"ד, פסוק 16, קובע שחֲנוֹךְ לא מת אלא הועבר אל גן עדן כדי שייתן לאומות תשובה; לפיכך חֲנוֹךְ עדיין חי, וישוב אלינו כדי להתנגד לאנטיכריסטוס ולדרוש לאומות. שלישית, מפני שקדוש פאולוס אומר במפורש, אל העברים י"א, 5: "בֶּאֱמוּנָה נֶעְתַּק חֲנוֹךְ לְבִלְתִּי רְאוֹת מָוֶת." רביעית, כך מלמדים בדרך כלל אבות הכנסייה, כפי שמצטטים אותם דלריו ופרריוס.

מן האמור עולה ראשית כל שחֲנוֹךְ הועבר אל גן העדן הארצי, שעוד היה קיים לפני המבול; שכן זהו הנרמז כשמזכירים גן עדן סתם, כפי שמזכיר אותו בן-סירא כשאומר שחֲנוֹךְ הועבר אליו. לפיכך כשקדוש אמברוסיוס אומר בספרו על גן העדן, פרק ג', שחֲנוֹךְ נחטף לשמים, יש להבין שחֲנוֹךְ הורם מן הארץ אל האוויר, ודרך האוויר הועבר אל גן העדן; ולא התכוון טרטוליאנוס לדבר אחר כשאמר בספרו על תחיית הבשר, פרק נ"ח, שחֲנוֹךְ וְאֵלִיָּהוּ הועברו מן העולם; שכן ב"עולם" הוא מתכוון לארץ זו שבני האדם יושבים בה ומעבדים אותה.

החכם מציין את סיבת ההעברה, ספר החכמה פרק ד', פסוק 10. ראשית, מפני שהיה אהוב על האל וחי כאדם טוב בין הרשעים; לפיכך נחטף, שמא הרשעה תשנה את שכלו. שנית, נחטף מפני שהתהלך עם האל, ולכן היה ראוי לגן העדן ולהתבוננות מתמדת באל. שלישית, נחטף כדי שישוב וייתן לאומות תשובה, כשם שאֵלִיָּהוּ ייתן אותה ליהודיו; שכן זהו הנאמר עליו בבן-סירא פרק מ"ח, פסוק 10: "הַכָּתוּב לְמִשְׁפְּטֵי הָעִתִּים, לְהָנִיחַ חֲרוֹן ה', לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וּלְהָקִים שִׁבְטֵי יַעֲקֹב." רביעית, נחטף כדי שבחטיפתו יראה מה איבד אָדָם בחטאו; שכן באותו אופן היינו כולנו מועברים בזמננו ללא מוות, אילו נשארנו בתמימות. חמישית, לקח אותו ה' כדי לחזק את אמונת האבות בחיים הבאים, כלומר: מעצם מעשה זה הכירו שיש לי חיים אחרים, טובים יותר, שבהם אגמול לקדושים.

עולה שנית שקרוב לעיקר אמונה הוא שחֲנוֹךְ, כמו אֵלִיָּהוּ, טרם מתו. מכאן טרטוליאנוס, בספרו על תחיית הבשר, פרק נ"ח, מכנה אותם מועמדים לנצחיות: "מועמדים לנצחיות," הוא אומר, "הם לומדים חסינות הבשר מכל חטא, מכל נזק, מכל פגיעה ועלבון." ואירנאוס, ספר ה', פרק ה', מכנה אותם "משתתפים בראשוני האלמוות," כלומר, מקבלים את אותו ואת צילו כביכול.

עולה שלישית שלחֲנוֹךְ ולאֵלִיָּהוּ אין גופות מפוארים אלא תמותיים, ולכן ימותו. מכאן טרטוליאנוס בקטע הנזכר: "חֲנוֹךְ," הוא אומר, "ואֵלִיָּהוּ טרם נפטרו בתחייה, מפני שטרם עברו מוות." לפיכך טועים פרוקופיוס ואאוגובינוס, הסבורים שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ נהנים מחזיון האל ויש להם גופות מפוארים בשמים.

חמישית, לגבי אֵלִיָּהוּ שנלקח חי לשמים, אותו פועל משמש כאן, במלכים ב' ב', 3 ואילך. ואף אונקלוס, כך נראה, לא הבין את המילים העבריות אחרת: "ולא היה עוד; כי לא המיתו ה'." בבהירות רבה יותר, יונתן: "והנה לא היה עוד בין יושבי הארץ; כי נלקח ועלה לשמים על ידי הדיבור שלפני ה'." פסוק זה מעיד שבני האדם בזמנים ההם האמינו בחיים הבאים.

הֵיכָן נִמְצָאִים חֲנוֹךְ וְאֵלִיָּהוּ עַתָּה?

אפשר לשאול היכן חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ נמצאים כעת, ואיזה חיים הם מנהלים. אני משיב: אבות הכנסייה מלמדים בדרך כלל שהם שוהים בגן העדן. אך אני אומר שחֲנוֹךְ לפני המבול הועבר אל גן העדן הארצי; לאחר המבול, שבו כנראה הוצף גן העדן ונחרב, הוא שוהה במקום נעים כלשהו שהאל הכין עבורו, בין באוויר ובין על הארץ, שאליו נחטף גם אֵלִיָּהוּ לאחר המבול. שם, אפוא, הם מנהלים יחד חיים כמעט-מאושרים, חופשיים מתאוות ומצרותינו, בהתבוננות הנעלה ביותר באל.

שנית, אפיפניוס (כפירה 64) והירונימוס (לפמכיוס) סבורים שהם חיים ללא מזון. קדוש אוגוסטינוס, לעומתם, מסתפק בעניין זה, בספר א' על חטאים וזכויותיהם ומחילתם, פרק ג'; והוא אומר שהם או חיים ללא מזון, או בוודאי חיים כפי שחי אָדָם בגן עדן, כלומר מעץ החיים, ולכן אינם כלים לא ממחלה ולא מזקנה. אך נכון יותר שהאל משמרם חיים ורעננים בנס, ללא מזון; שכן, כפי שאמרתי, גן עדן, ולכן גם עץ החיים, אבד.

הַאִם חֲנוֹךְ וְאֵלִיָּהוּ רוֹאִים אֶת הָאֵל?

אפשר לשאול שנית, האם חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ רואים את האל ומאושרים. קתרינוס קובע זאת בחיבורו על תפארת המשיח המושלמת; האב סלמרון אף הוא, ובראדיוס נוטה לכך, על יוחנן פרק כ"א, פסוק 23: "כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּשָּׁאֵר עַד שֶׁאָבוֹא." שכן הם סבורים שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ, וכן קדוש יוחנן האוונגליסט, טרם מתו, ולכן עדיין יש להם גופות תמותיים, ועתידים לבוא נגד אנטיכריסטוס ולהיות מומתים בידו כעדי אמונה; בינתיים, הם רואים את האל ונהנים ממנו, לפחות מאז מותו ותחייתו של המשיח.

הם מוכיחים זאת בנימוקים רבים ומשכנעים. ראשית, מפני שנראה שנטען בהתגלות פרק י', פסוק 11 שקדוש יוחנן יבוא עם חֲנוֹךְ: "עָלֶיךָ לָשׁוּב וּלְהִנָּבֵא לָאֻמּוֹת;" ויוחנן פרק כ"א, פסוק 23: "כָּךְ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁיִּשָּׁאֵר עַד שֶׁאָבוֹא." שכן כתר עדות האמונה מגיע ליוחנן והובטח לו, כמו לשאר השליחים, במתי פרק כ', פסוק 23, במילים אלה: "אֶת כּוֹסִי תִּשְׁתּוּ." וכעת, שקדוש יוחנן רואה את האל אינו נראה מוטל בספק; שכן הכנסייה מוקירה אותו בפומבי ומזמינה אותו בליטניות, שווה בשווה עם שאר המבורכים.

שנית, מפני שהכנסייה חוגגת חג הן של קדוש יוחנן והן של אֵלִיָּהוּ ב-20 ביולי, כפי שעולה מן המרטירולוגיון הרומי; לפיכך הם נהנים מהאל.

שלישית, מפני שהיוונים הקימו מקדשים לכבוד הן אֵלִיָּהוּ והן קדוש יוחנן, כפי שמלמד ברוניוס במרטירולוגיון, 20 ביולי. לפיכך הם מאושרים; שכן רק למאושרים מקימים מקדשים.

רביעית, מפני שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ חיו בקדושה רבה ביותר, ולכן ראויים ביותר ליהנות מהאל, במיוחד מאחר שנביאים ואבות אחרים, אפילו פחות קדושים מהם, שעמם חיו, רואים כעת את האל.

חמישית, מפני שבדרך זו אנו נמלטים בצורה הטובה ביותר מן הקושי הנוגע להשעיית זכויותיהם של חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ. שכן מדוע השעה האל את זכויותיהם שלא כמנהג, אם לא מפני שהם כבר רואים את האל ואינם בדרך אלא ביעד — כלומר, הם מאושרים? אם תאמר שהאל לא השעה את זכויותיהם, אסיק: אם כן, הם בזכויות ובגמולים יעלו כמעט לאין-שיעור על כל שאר המאושרים; שכן במשך אלפי שנים רבות הם צוברים זכויות ללא הרף ומגדילים את זכויותיהם מיום ליום, וזאת עד יום הדין — וזה נראה בלתי ייאמן.

אך דעה זו נראית חדשנית ופרדוקסלית, וחסרת יסוד מוצק. ראשית, מפני שכמעט ולא מן האבות או המלומדים הקדמונים טען אותה; שכן נזיאנזן, שבראדיוס מצטט, אינו טוען אותה אלא מביע ספק.

שנית, אם חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ רואים את האל, הרי הם מאושרים, ולכן הם משיגים ולא הולכים בדרך. אך הם הולכים בדרך, מפני שעדיין עתידים למות ולהיות מוכתרים בכתר קידוש השם.

שלישית, לא למֹשֶׁה, לא לפאולוס, ולא לשום בן-תמותה אחר ניתן לראות את האל לפני המוות; ואכן ה' הכריז למֹשֶׁה: "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי," שמות פרק ל"ג, פסוק 20. לפיכך גם לחֲנוֹךְ ולאֵלִיָּהוּ אין לתת זאת: שכן הם עצמם עדיין בני-תמותה, ולמעשה ימותו.

רביעית, נראה הרבה יותר פרדוקסלי שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ ישובו מן התפארת השמימית ומחזיון האל אל סבל, זכויות ומוות, מאשר שזכויותיהם יושעו: שכן איזה מאושר חזר מעולם מן השמים לעמל, זכויות ומוות? מי הפך מעולם ממשיג להולך בדרך?

חמישית, המשיח לבדו היה בו-זמנית הולך בדרך ומשיג; שכן כל התאולוגים מעניקים זכות זו למשיח בלבד. אך לפי דעה חדשה זו, הדבר שגוי: שכן חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ, לפחות כשישובו להילחם נגד אנטיכריסטוס, יהיו בו-זמנית הולכים בדרך ומשיגים. שכן אז לא יאבדו את חזיון האל שכבר יש להם ושבזכותו הם מאושרים.

שישית, אם חזיון האל לא יפריע אז לזכויותיהם ולעמלם נגד אנטיכריסטוס, מדוע הוא מפריע לזכויותיהם עכשיו? שכן באותו אופן המשיח, שראה את האל לפני מותו ותחייתו, מעולם לא הופרע בידי חזיון זה מזכותו.

שביעית, שקדוש יוחנן לא מת, ושיבוא נגד אנטיכריסטוס, נראה בעליל בלתי סביר, וסותר הן את ההיסטוריונים הרבים מאוד הטוענים שמת (ברוניוס מצטט אותם), והן את הכנסייה, החוגגת את חגו של קדוש יוחנן כמי שמת וכעת מולך בשמים עם המשיח, ומזמינה אותו. אחרת הדבר עם חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ; שכן איש אינו חוגג את חגם ואינו מזמין אותם.

לראשון אני משיב שיוחנן, לאחר אותם דברים בהתגלות פרק י', שוב ניבא לאומות בפרקים י"ב, י"ג, י"ד ואילך, עד סוף ההתגלות, אך שלא ינבא להם בקץ העולם. אותו פסוק ביוחנן פרק כ"א, "כך אני רוצה שיישאר," פירושו כאילו אמר: "אם אני רוצה שיישאר," כפי שגרסאות אחרות קוראות; שכן המשיח מדבר לא בהחלטיות אלא בתנאי, וזאת כדי לקהות את שאלתו הסקרנית של פטרוס: "אדוני, ומה בנוגע לזה?" יתרה מזאת, קדוש יוחנן שתה את כוס הסבל, הן בהזדמנויות אחרות, והן בעת שהושלך לתוך דוד שמן רותח. מכאן הוא נקרא בידי אבות הכנסייה, מוקיר בידי הכנסייה, ובאמת הוא עד אמונה.

לשני אני משיב. היוונים חוגגים את חגו של אֵלִיָּהוּ, לא כמאושר, אלא כמי שנחטף: שכן באותו יום הם רק מנציחים את זכר חטיפתו, מפני שחטיפה זו הייתה מופלאה.

לשלישי אני משיב. באותו אופן ולאותה מטרה הקימו היוונים מקדשים לאֵלִיָּהוּ כפי שקבעו לו חג, כלומר כדי שבאמצעותם יעידו על זכר חטיפתו המופלאה של אֵלִיָּהוּ ויחדשו אותו (שכן מקדשים מוקמים כהלכה לא לקדושים, אלא לאל לבדו לכבוד הקדושים), הוא שניהל חיים שמימיים כאן, והשאיר אחריו תלמידים שמימיים כביכול, והיה אב ואבי-אבות כביכול של הנזירים, ואף שטרם הגיע לאושר, כבר מוּתקן כביכול בחסד, ובוודאות מיועד לאושר, ובכך על ידי התגלות האל ודברו כבר כביכול קוּדש.

לרביעי אני משיב. הסדר שנקבע על ידי האל דורש שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ לא יראו את האל, מאחר שטרם מתו: אך נביאים אחרים מתו, ולכן רואים את האל. לפיכך ראוי שחֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ ינהלו חיים ביניים בין אנשי הארץ לבין המאושרים בשמים, שקטים ונעימים, אך עדיין לא מאושרים. קדושתם וזכויותיהם מתוגמלות לא בחזיון האל, אלא בדבר גדול אחר, כלומר שהם לבדם מבין הנביאים יבואו כלוחמיו האמיצים ביותר של המשיח נגד אנטיכריסטוס, ויפריכו אותו, ולכן יוכתרו בכתר קידוש השם בידו.

לחמישי, על השעיית הזכויות אדבר מיד, ואותה השעייה אינה מסירה את הקושי כאן. שכן לפחות זכויותיו של חֲנוֹךְ הושעו, מחטיפתו ועד ייסורי המשיח, במשך כמעט שלושת אלפי שנה (שכן בדיוק 2,997 שנים חלפו), שבהן בכל זאת לא ראה חֲנוֹךְ את האל; שכן אם זכויותיו לא הושעו אז, הרי שחֲנוֹךְ, בצברו זכויות ללא הפסק במשך שנים כה רבות, יעלה בהרבה על כל הקדושים בחסד ובתפארת, וכך נשוב אל אי-הנוחות שנטענת בנימוק זה עצמו.

הַאִם חֲנוֹךְ וְאֵלִיָּהוּ בְּמַצָּב שֶׁל זְכִיַּת זְכוּיוֹת?

נשאלת שלישית השאלה, האם הם במצב של זכיית זכויות? וייגאס קובע זאת בפירושו על התגלות פרק י"א. הטעם הוא שהם עדיין הולכים בדרך, ומאחר שהם מנועים מחזיון האל, מדוע ינועו, מעבר לסדר הרגיל, גם מכושר זכיית הזכויות שיש להולכים אחרים בדרך? נניח שבטעם זה הם יעלו בזכויות ובתפארת על כל הקדושים, למעט הבתולה המבורכת. אך פרריוס וסוארז שוללים דבר זה עצמו. וזה נראה סביר יותר; הטעם הוא שאחרת במשך אלפי שנים רבות הם היו צוברים זכויות אין-ספור, ולא הייתה כל השוואה או יחס בינם לבין קדושים אחרים בחסד ובתפארת: שנית, מפני שבחטיפתם הועברו למצב ולחיים אחרים. מכאן נראה שהחטיפה הייתה עבורם כעין מוות, ולכן השעתה את זכויותיהם, עד שישובו אלינו בזמן אנטיכריסטוס; שכן אז יזכו שוב.

לפיכך הם כעת כביכול במצב ביניים בין הולכים בדרך ומאושרים, כלומר במצב של מנוחה והתבוננות: מכאן, כשם שאינם עמלים ואינם סובלים, כך גם אינם זוכים: אך יזכו מאוד כשישובו ויילחמו נגד אנטיכריסטוס.

בחיי קדוש פכומיוס מסופר שפילוסוף מסוים הציג לתאודורוס, תלמידו של קדוש פכומיוס, שלוש חידות אלה, ולהן הוא השיב בחריפות. הראשונה: מי מת מבלי שנולד? תאודורוס ענה: אָדָם. השנייה, מי נולד ובכל זאת לא מת? הוא ענה: חֲנוֹךְ, שהועבר. השלישית, מי מת ובכל זאת לא התכלה? הוא ענה: אשת לוֹט, שהפכה לנציב מלח.

חֲנוֹךְ וְאֵלִיָּהוּ יָשׁוּבוּ נֶגֶד אַנְטִיכְרִיסְטוּס

שימו לב: בקץ העולם, חֲנוֹךְ ואֵלִיָּהוּ ישובו לחיים הרגילים, כדי להתנגד לאנטיכריסטוס באמצעות דרשות, ויכוחים ונסים: ולכן אנטיכריסטוס ימסרם לקידוש השם בירושלים, וישליך את גופותיהם ללא קבורה לרחוב; אך לאחר שלושה ימים וחצי, חיים ומפוארים, לעיני כל העיר, יקומו לתחייה ויעלו לשמים, כמובא בהתגלות פרק י"א, פסוק 7 ואילך. כך מלמדים אבות הכנסייה בדרך כלל כאן, ועל התגלות פרק י"א, וזוהי האמונה והמסורת הנפוצה של המאמינים. מכאן קדוש אוגוסטינוס, בספר כ' של עיר האלוהים, פרק כ"ט, אומר שזה מפורסם ביותר בדברי ובלבות המאמינים.

לבסוף, חֲנוֹךְ היה אב-אבי-אביו של נֹחַ, ולכן היה אבי כולנו; שכן כל בני האדם, ולכן גם אנטיכריסטוס, יורדים מחֲנוֹךְ כשם שיורדים מנֹחַ. מכאן עולה שכשחֲנוֹךְ ישוב אלינו, יישאר רווק, שכן שום אישה (מאחר שכולן יורדות ממנו והן בנותיו) לא תוכל להינשא לו, מפני שבקווי ירידה ועלייה ישירים, גם אם מרוחקים במעלות אינסופיות, הנישואין בטלים לפי החוק הטבעי, אם עולים רוצים להתחבר ליורדים, כפי שטוענת הדעה הנפוצה יותר של המלומדים, שסנצ'ז סוקר בכרך ב' של על הנישואין, ספר ז', ויכוח 51, אם כי הוא עצמו עם אחרים מלמד ההפך. לפיכך חֲנוֹךְ, כשישוב, ידרוש לכל בניו, כלומר לכל בני האדם, ויהרג בידי אחד מבניו, כלומר אנטיכריסטוס, שהוא חנוך מזויף. יתרה מזאת, חֲנוֹךְ נחטף בשנת 987 לבריאת העולם. לפיכך, מאחר שבשנת 1615 לספירה אנו בשנת 5,563 לבריאת העולם, עולה שחֲנוֹךְ נמצא השנה בשנה ה-4,578 לחטיפתו, ובשנה ה-4,943 לחייו.

פסוק כז: מְתוּשֶׁלַח

כז. יְמֵי מְתוּשֶׁלַח תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וְשִׁשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנָה. — הוא היה ארוך-החיים מכל בני התמותה; אולם ניתן לומר שאָדָם היה ארוך-חיים ממנו מן הטעם הבא, שאָדָם נברא בגיל ובקומה מושלמים, שהם כבר שלושים, ואז היה בן 60 שנים לפחות; אך מְתוּשֶׁלַח נולד תינוק, וגדל במשך 60 שנה, והבשיל למצב ולקומה שבהם נברא אָדָם: לפיכך אם תפחית 60 שנה ממְתוּשֶׁלַח, או תוסיף אותן לאָדָם, אָדָם יעלה על מְתוּשֶׁלַח ב-21 שנה. כך אומר פרריוס. מְתוּשֶׁלַח נולד בשנת 687 לבריאת העולם; ומאחר שחי 969 שנים, עולה שמת בשנת 1656 לבריאת העולם, כלומר באותה שנה שבה אירע המבול, ימים מועטים (שבעה, אם נאמין לעברים) לפני שהציף את הארץ. כך אומר קדוש הירונימוס. לפיכך קדוש אוגוסטינוס, בספר א' של שאלות בבראשית, אינו צודק כשסבור שמְתוּשֶׁלַח מת 6 שנים לפני המבול; שכן לא מְתוּשֶׁלַח מת בשנה השישית לפני המבול, אלא לֶמֶךְ בנו, שהיה אביו של נֹחַ, כמובא בבראשית פרק ה', פסוקים 30 ו-31. אך שמעו את קדוש אוגוסטינוס, בראשית שאלות בבראשית: "לעתים קרובות נשאלת השאלה," הוא אומר, "כיצד מְתוּשֶׁלַח, לפי חישוב השנים, יכול היה לחיות אחרי המבול, כאשר כולם, מלבד אלה שנכנסו לתיבה, נאמר שמתו? אך השחתת כתבי יד רבים יצרה שאלה זו. שכן לא רק בעברית נמצא אחרת, אלא גם בתרגום השבעים. בכתבי יד פחותים אך אמיתיים יותר, נמצא שמְתוּשֶׁלַח מת שש שנים לפני המבול." הוא מסביר זאת גם בספר ט"ו של עיר האלוהים, פרק י"ג.

פסוק כט: נֹחַ

כט. וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ. — ממילים אלה ברור שלֶמֶךְ היה נביא. שימו לב שנֹחַ בעברית מסמל שני דברים: ראשית, מנוחה, מן השורש נוח, כלומר "נח"; שכן מכאן נֹחַ נקרא בעברית נוח, כלומר מנוחה, או נח, ומביא מנוחה: מכאן תרגום השבעים מתרגם, "זה ישקיט לנו ממעשינו ומעצבון ידינו": וכן הערבי; שנית, הוא מסמל נחמה או מנחם, מן השורש נחם, כלומר "התנחם", כך שנֹחַ נגזר מנחם, על ידי השמטת האות מם; וכך גוזר הכתוב כאן באומרו, זה ינחמנו, "זה ינחם אותנו", כפי שמופיע בעברית, בכשדית ובוולגטה שלנו; אך שניהם עולים לאותו דבר: שכן נחמה מעבודה ועמל אינה אלא מנוחה מעבודה ועמל.

לפיכך נֹחַ הביא מנוחה ונחמה לבני האדם, ראשית, מפני שכפי שאומר קדוש הירונימוס, כל המעשים הקודמים, כלומר החטאים, שקטו על ידי נֹחַ, שקברם במבול; שנית, כפי שאומרים רבי שלמה, העברים, קייטן וליפומנוס, מפני שנֹחַ המציא את המחרשה וכלי חקלאות אחרים, ואומנות קלה יותר לעיבוד שדות; שלישית, כפי שאומרים אחרים, מפני שבזכות קדושתו של נֹחַ וקרבנו לאחר המבול, בירך האל את הארץ בפרק ח', פסוק 21, ובפרק ט', פסוק 1 ואילך: וזה נעשה כדי שהארץ, כך מבורכת, תניב פירות גדולים יותר בעמל ובעיבוד פחותים; רביעית, מפני שנֹחַ נטע גפנים והמציא יין, שהוא נחמת לב האדם. יתרה מזאת, מפני ששימוש בבשר, שבו מתחזקים חיי האדם, ניתן על ידי האל לנֹחַ. אחרים מוסיפים, מפני שנֹחַ באמצעות המבול הביא מוות על בני האדם, שהוא סוף ומנוחת כל עמלנו. אך מותם וטביעתם של הרשעים אינם מנוחה, אלא תחילת כאב ועמל נצחי. חמישית ובעיקר, במילים אלה מנבא לֶמֶךְ על בנו נֹחַ, שהוא יהיה מחדש המין האנושי, שכמעט נכחד במבול (שכן זו הייתה הנחמה והמנוחה הגדולה של לֶמֶךְ והאבות), אומר הוגו, ושהוא ירצה את העולם עם האל ועם חסד האל; ושממנו יוולד המשיח, אומר רופרט, שהוא מנוחתנו ונחמתנו; שלו המאמר: "בֹּאוּ אֵלַי כָּל הַעֲמֵלִים וְהַנְּשׂוּאִים בְּעֹל וַאֲנִי אֵנִיחַ לָכֶם." לפיכך נֹחַ היה טיפוס של המשיח.

לפני המבול היו צרות ועמל האבות גדולים וממושכים, ראשית, מפני שחיו 900 שנה בעמל מתמיד; שנית, מפני שעיבדו אדמה שקוללה בידי האל, ולכן הייתה שוממה; שלישית, מפני שלא היו להם אותן אומנויות וכלים לחרישה ולעיבוד הארץ; רביעית, כל עמלם זה עתיד היה להיאבד במבול: ועונש ומצוקה גדולים היו עתידים להיות להם מכך. מצרות אלה, אפוא, נֹחַ מביא להם מנוחה ומנחם אותם, ראשית, מפני שבאמצעות התיבה השיב את עמלם, כלומר את המעשים שנעשו בעמלם; שנית, מפני שבזכות זכויותיו והאומנויות שהמציא הוא וצאצאיו, החקלאות וכל עמל האדם קלים יותר כעת, כפי שאמרתי מעט קודם.

שימו לב: נֹחַ נולד 600 שנה לפני המבול, שאירע בשנת 1656 לבריאת העולם; מכאן עולה שנֹחַ נולד בשנת 1056 לבריאת העולם, כלומר 126 שנה לאחר מותו של אָדָם; שכן אָדָם מת בשנה ה-930 הן לחייו והן לבריאת העולם.

במובן המוסרי, נֹחַ הוא סמל הצדק, המנחם את כולם, "ומביא מנוחה ממעשי עוולה; זה מחזיר מעצב: שכן כשאנו עושים את הישר, אין אנו חוששים מדבר בביטחון מצפון טהור, אין אנו כואבים כאב כבד; שכן אין דבר הגורם לכאב גדול יותר מאשמת החטא," אומר קדוש אמברוסיוס, בספרו על נֹחַ, 1.

פסוק לא: נֹחַ וְהַכְּרוֹנוֹלוֹגְיָה

לא. וְנֹחַ בֶּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. — שימו לב שלא נראה (אף שקדוש כריסוסטומוס סבור כך) שנֹחַ נמנע מנישואין עד גיל 500: לפיכך הוליד בנים אחרים לפני שֵׁם, חָם ויֶפֶת, שמתו לפני המבול; מכאן עולה שלא כל מי שנזכרים כאן כבכורים היו למעשה בכורים. כך אומר קדוש אוגוסטינוס, ספר ט"ו של עיר האלוהים, פרק כ'.

בשנה זו, 500, החל נֹחַ את בניית התיבה, והמשיך בה 100 שנה: שכן הושלמה בשנה 600. כך אומרים אוריגנס, אוגוסטינוס, גרגוריוס ורופרט.

יתרה מזאת, לאחר שנת 500 הוליד נֹחַ, כלומר החל להוליד, את שֵׁם, חָם ויֶפֶת, כך שהולידם בשנים עוקבות, פעם את שֵׁם, פעם את חָם, פעם את יֶפֶת: שכן שלושתם לא הולדו באותה שנה.

מפסוק זה נאספת הכרונולוגיה של העולם, כלומר שמבריאת העולם ואָדָם ועד המבול חלפו 1,656 שנים; שכן אָדָם הוליד את שֵׁת כשהיה בן 130, שֵׁת הוליד את אֱנוֹשׁ ב-105, אֱנוֹשׁ את קֵינָן ב-90, קֵינָן את מַהֲלַלְאֵל ב-70, מַהֲלַלְאֵל את יֶרֶד ב-65, יֶרֶד הוליד את חֲנוֹךְ כשהיה בן 162, חֲנוֹךְ את מְתוּשֶׁלַח ב-65, מְתוּשֶׁלַח את לֶמֶךְ ב-187, לֶמֶךְ את נֹחַ ב-182, נֹחַ את שֵׁם, חָם ויֶפֶת ב-500.

במאה שנה לאחר הולדת שֵׁם, שהיא שנת ה-600 לחיי נֹחַ, אירע המבול, בראשית פרק ז', פסוק 11. המבול נמשך שנה שלמה, כפי שעולה מהשוואת בראשית ז', 11, עם בראשית ח', 13 ו-14. לפיכך מבריאת העולם ועד סוף המבול חלפו 1,657 שנים.